לכל הכתבות בספיישל הוולנטיין שלנו
פירסט וורלד פרובלמס: השבוע נסעתי בקו אוטובוס כלשהו. עד כה לא מדובר בסיפור מלהיב במיוחד, אלא שהפעם הנסיעה היתה ראויה לציון (במסגרת חיי העלובים). לאחר שהנהג נזף בי על כך ששכחתי לקחת את הכרטיס שהדפיס, התיישבתי באחד המושבים הקדמיים. במהרה התחלתי להריח קיא. חיכיתי להזדמנות שבה האוטובוס עמד ברמזור ועברתי לירכתי האוטובוס משמאל, למושב שליד החלון. אלא שאז התברר שזהו מקור הריח.
עברתי פעם נוספת, לספסל האחורי ביותר. הגברתי את המוזיקה באוזניות וניסיתי לנשום בעיקר ברגעים שבהם האוטובוס היה בתנועה, כיוון שבמהלכם חדר פנימה אוויר מבחוץ. בשלב מסוים איתרתי ג'וק בינוני זוחל לעבר השרוול שלי וידעתי שניתן לאשש את תחושת הבטן שלי: הסבל שאני חווה הוא מעין קדימון למצוקה שאחוש ביום חמישי הקרוב, בשעה שרשת "קפה קפה" תוצף בזוגות שיחגגו את חג האוהבים עם הפוך דל שומן ועוגת גבינה פירורים. התובעניים שבהם אף יצפו למתנות.
ומה אעשה, אישיות גדולה שכמותי, אם לא אחוש תרעומת על הדרך שבה אחרים בוחרים לחיות את חייהם? אחפש דרכים להרוס, כמובן. מצאתי חמש.
וידאו הלידה של סנוקי
דמיינו את כוכבת "חוף ג'רזי" סנוקי המייבבת מאופרת בכבדות, לובשת חזיית פוש אפ מנומרת ודוחפת לאוויר העולם ולד מכוסה בדם וחלקי שליה. מתקשים? יש וידאו שמתעד את הסיטואציה הזאת בדיוק! מטרידים אף יותר הם קולות הרופא והמיילדת המעודדים את סנוקי ברקע: "דאט'ס אוסום!" ו"יור א פרו!". המוזיקה מרגשת, האב עם שעון הזהב והזרועות השעירות כוסס ציפורניים בחדר ההמתנה, ואתם נכנסים לאווירה. נכון?
"ינטל"
לא רבים יודעים זאת, אבל זוהר ארגוב לא התאבד בתלייה (סתם נזכרתי בו, בלי קשר לכלום), אלא על ידי צפייה במחזמר "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד. הסרט, המגולל את סיפורה של נערה המתחזה לנער ישיבה, מבוסס על סיפורו של יצחק בשביס זינגר, "ינטל בחור ישיבה". זינגר, אגב, פרסם מאמר בשם "התאבדות אמנותית" עם יציאתו של הסרט לאקרנים. הוא היה רחום.
סדרת "טיף וטף"
איתרע מזלו של משה דץ, וראיון שנערך אתו בשנות ה-90 המוקדמות נשלה מן הארכיון. "תמיד היה לי שיער חלק בבית השחי", הוא חשף, "ובקיץ האחרון משום מה הוא הסתלסל. זה השינוי שחל בי. ועוד דבר חדש קרה לי: חיים הספר קנה לי הקיץ פן חדש שמתחבר לאוטו, וככה אני מייבש את השיער תוך כדי נסיעה". את הפסגות הרוחניות שחשף בראיון הצליח דץ– יחד עם רעייתו המוצלחת - לזקק לכדי סדרת קלטות ילדים משובבת בשם "טיף וטף". סדרה זאת לא רק שעושה חשק להימנע מעשיית ילדים – היא גם עושה חשק להימנע מאקט יצירתם. דמיינו שערה משערות בית השחי של דץ מרפרפת על פניכם ברכות.
הספורט בראי המשפט / דרורה פלפל
Lollipop / The Chordettes
גז החרדל של המוסיקה. חברה סיפרה לי פעם שלאחר ששותפה לדירה מצא חברה חדשה, היא החלה להשמיע את השיר Lollipop בדירתם בווליום גבוה, מתוך אמונה שצליליו המעצבנים יגרמו לכיבוי היצרים של הזוג הצעיר. מעולם לא ביררתי את תוצאות הניסוי, אולם במקרה הטוב מדובר בשיר שמעורר אסוציאציה לסרט "אני והחבר'ה", שבסופו מוצאת חבורת ילדים גופה ביער, כך שניתן לשער.