בתחילת השבוע סערה הרשת בגלל הילריה בולדווין. על פניו, לא האישה הכי מעניינת בעולם. אפילו לא הרעיה-הצעירה-של-כוכב-מבוגר הכי מעניינת בהוליווד, אבל זה רק כי לא הבנו איזו אמנית דגולה היא. הילריה - רקדנית, מדריכת פילאטיס ומומחית אימהות מטעם עצמה בלבד - נישאה לאלק בולדווין ב-2012. בשנים שחלפו מאז היא זכתה לעוד ועוד חשיפה, אולם החשיפה הזאת מסגרה אותה לחלוטין כאישה ספרדית: היא סיפרה שנולדה בספרד, העניקה לילדיהם המשותפים שמות ספרדיים, התראיינה לכלי תקשורת ספרדיים כבת המקום, סיפרה רבות על אהבתה לתרבות הספרדית, טענה שנולדה במיורקה ושספרדית היא שפת האם שלה ובמקרים מסוימים גם חלקה מתכונים ספרדיים מבית אבא.
בעיקר, הילריה התהדרה במשך קרוב לעשור במבטא ספרדי שקשה להתכחש לו, ובאחד הראיונות הטלוויזיוניים שלה אף התקשתה לזכור את המילה האנגלית ל"מלפפונים" וביקשה מהמנחה שתתקן אותה כי, אתם יודעים, היא לא מכאן. רק שכל זה לא היה מדויק: שרשור טוויטר ויראלי חשף שורה ארוכה של מקרים בהם המבטא של הילריה הבליח ונעלם, וכן עדויות על ההיסטוריה שלה טרם היכרותה עם אלק בולדווין - היסטוריה לבנה, ממוצעת ובוסטונית להפליא. הילריה נולדה בבוסטון בשם הילרי הייוורד-תומס (את השם הילריה היא אימצה בשנות העשרים לחייה) ועל אף שמשפחתה חיה כמה שנים בספרד - היא עצמה איננה ספרדייה. היא נפשה בספרד פעמים רבות, היא חיה שם לפרקי זמן לא קצרים והיא דוברת היטב את השפה, אך היא גם סתם אישה אמריקאית ממוצא אירי שאין לה באמת היסטוריה גנאולוגית בספרד. "חייבים להעריך את המחויבות של הילריה בולדווין לנוכלות בת עשור, במסגרתה היא מחקה אדם ספרדי", נכתב באותו שרשור טוויטר, שמשך אליו גם כמה מחברי הילדות של הילריה, שנשבעו כי בנערותה היא הייתה נערה לבנה בלי כל מאפיין אתני ספרדי.
העניין בהילריה - שהספיקה מאז לסגור את חשבונותיה ברשתות החברתיות, להחזיר אותם, להגיב בשורה ארוכה של סרטונים לא מאוד קוהרנטיים ובסופו של דבר לערוך גם ראיון חירום בניו יורק טיימס - נובע בעיקר מהשואו הגרנדיוזי שהעמידה ומהמחויבות ארוכת השנים שלה אליו. מכעיס יותר מכל שקר אחר פה הוא המבטא שהילריה בדתה כדי להישמע ולעבור כספרדייה. ניכוס תרבותי בצד (שכן כולנו יכולים, או לפחות יודעים שאנחנו צריכים להסכים שהוא מיושן ומבאס), יש משהו מערער באימוץ גורף כל כך של מבטא זר. אנחנו סולחים לסלבריטאינו על מופעים שונים של טרלול - מתלבושות יצירתיות ועד מערכות יחסים שברור לנו שיסתיימו ברע, אבל מבטא הוא נורה אדומה. הוא מסמן לנו שסיימנו עם הצחוקים ושאנחנו נכנסים עכשיו לאזור האפל של הנפש המפורסמת על שם בריטני ספירס.
בספר ההיסטוריה הדמיוני של התרבות הפופולרית יש ככל הנראה פרק שלם על מבטאים בריטיים מזויפים עם התייחסויות ארוכות לבריטני ספירס - שאחרי התמוטטות העצבים הפומבית שעברה, נהגה לשוחח עם צלמי הפפראצי במבטא בריטי מחופף, למדונה (שעקרה לאנגליה בתחילת שנות האלפיים ואימצה מבטא אנגלי תואם לאיזו תקופה) וללינדזי לוהן. לוהן הגדילה לעשות, ונוסף על המבטא הבריטי התמוה שיצא לא בראיון ב-2016, היא מתהדרת מדי פעם גם במבטא רוסי כבד ולעתים גם במבטא ערבי. המבטאים האלה באים והולכים, אבל כל הבלחה שלהם היא איוונט. היא הוכחה לאיזה אובדן של אחיזה במציאות. בישראל הייתה לנו ענבל אור, שבמשך סבב הראיונות הארוך שלה ב-2016 ו-2017 העמיקה את חיתוך וניגון הדיבור שלה, שנעשה קדחתני אבל גם מכאני יותר, עם הדגשות כבדות וארוכות של עיצורים כמו למ"ד, שי"ן ו-ה"א. אור למעשה סיתתה בפנינו מבטא ישראלי חדש: השפה שבפיה הייתה עברית מובנת, אוצר המילים שלה לא השתנה, אבל האופן בו מסרה את המילים האלה גרם לה להישמע לפרקים כאילו עלתה לארץ לא מזמן מאותה מדינה אירופאית ערטילאית שלינדזי לוהן מתגוררת בה.
ולמה זה מפריע לנו לראות מישהו גולש לתוך מבטא חדש? ראשית כי מבטא הוא תופעה חמקמק שנמצאת בין הקונקרטי והמופשט. זאת אומרת, כדי להגיע למבטא בריטי צריך להניח את הלשון במקומות אחרים בפה או לפתוח את השפתיים לפרק זמן ארוך יותר - הוראות בנות ביצוע שאפשר לחקות וליישם. אבל המשמעות של שינוי כזה היא לא רק פיזית אלא תרבותית. שינוי סגנון ההליכה, למשל, לא היה גורם לנו לחשוד שאדם זה או אחר מתחזה לבריטי, אבל האופן בו הוא מושך או מקצר עיצורים לשוניים דווקא כן. "נשאלת השאלה כמה הבן אדם רוצה את המבטא הזה", מסבירה לסלי לבנטל, קלינאית תקשורת אחראית במכון להתפתחות הילד, שמטפלת גם בקליניקה פרטית. "כשאנחנו נתקלים במבטא מסוים, נגיד רוסי, תימני או ערבי, אנחנו בונים דעה קדומה, אנחנו מיד מתחילים לקטלג. נכנסים פה המון אלמנטים פסיכולוגיים ורגשיים,זה מושפע מתרבות ומעוד המון תחומים, זה אף פעם לא 'רק' מבטא". הרצון לשנות מבטא קיים הוא מובן, אם כך, ולבנטל מספרת על מטופלים שונים שמגיעים אליה "כשהם כבר לא רוצים להיות מזוהים עם המבטא המקורי שלהם". זה תקף שבעתיים במדינה מרובת תרבויות ובואו, קצת גזענית) כישראל, אבל ממש לא רק בה.
כשלינדזי, בריטני ומדונה עולות על המבטא הבריטי, הן מסמנות לנו שהאישיות המוכרת שלהן הסתיימה, ושאת מקומה ירשה גרסה חדשה, מתוחכמת ומעודנת יותר. התרבות המערבית "שומעת" את המבטא האנגלי - המכונה "אנגלית של המלכה" ושבשום צורה איננה המבטא הנפוץ ביותר באנגליה (על פי סקרים, רק כ-3% מהבריטים מדברים בו) - כאיכותי ומחוכם יותר ממקביליו הבריטיים או האמריקאיים. מחקר של אוניברסיטת דיוק חשף קבוצות אנשים שונות לתוכן מדובר זהה שהועבר על ידי אותו אדם - פעם אחת במבטא בריטי ופעם אחת בלעדיו. הקבוצות השונות התבקשו לתאר את הדוברים ששמעו, והקבוצה שהאזינה למבטא הבריטי תיארה את אותו הדובר בדיוק כמחונך וחכם יותר, כשיר יותר, עשיר יותר ונאה יותר מאיך שנתפס על ידי הקבוצה שהאזינה לו מדבר במבטא אמריקאי.
בדומה, המבטא הספרדי של הילריה נושא עמו מטען תרבותי. הוא גורם לאישה הלבנה הזו להישמע אירופאית ומסקרנת יותר, אולי אפילו סקסית יותר - תכונות שכוכבות רבות היו שמחות שיזוהו איתן. העובדה שעד כה לא טרחנו לערער על מבטאה של הילריה קשורה גם היא לסטריאוטיפים שאנחנו מזהים עם אישה במעמדה, כלומר עם אישה לא לגמרי מפורסמת שנשואה לגבר מפורסם. נוח היה לנו לחשוב על זה שאלק בולדווין התאהב בספרדייה ויחד הם מגדלים שגר של ילדים מולטי-גזעיים (שאינם מולטי שום דבר לעת עתה, שכן הילרי ואלק שניהם ממוצא אירי). זה גרם גם לנו, באופן עקיף, להרגיש טוב יותר כיוון שהמבטא הזה שימר את מערך הכוחות המוכר: גברים לבנים ועשירים הם אלה שנושאים, מכלכלים ומצדיקים מבחינה תקשורתית את נוכחותן של נשים לא לגמרי לבנות.
"יש אנשים שלעולם לא ירכשו מבטא חדש", מסבירה לסלי לבנטל, "מהניסיון הקליני שלי, גם אם הם רוצים מאוד - זה לא תמיד פתיר. אתה צריך איזו נטייה טבעית לזה - זה נכנס גם למימיקה. אני חושבת על יצפאן, למשל, כשהוא עושה חיקוי של צרפתית, למשל, הוא מדבר ג'יבריש מוחלט, אבל הוא נשמע כאילו הוא באמת מדבר את השפה כי הוא משנה את האינטונציה, זה משהו בהנגנה של הדיבור, אבל זה הרבה יותר מהצליל. (מבטא חדש) גורם לשינוי גם בכל שפת הגוף".
וזה אולי לב-ליבו של מה שמרתיע אותנו כל כך במבטא זר. אנחנו מכירים את סיפורי חייהן של בריטני, לינדזי וענבל אור, ומזהים שהמבטא המעושה שלהן משתלט כששמים אותן און דה ספוט והן רוצות או לבדר או להישמע חכמות וממוסמכות יותר. אצל הילריה עברנו תהליך הפוך ורק ברגע שגילינו כמה הייתה צריכה להתאמץ כדי לבטל את זהותה שלה ולאמץ זהות חדשה - התחלנו לחשוש. זה יותר מהתרפקות על בית או התענגות על מאכלים ספרדיים, אנחנו מדברים פה על מישהי שלמדה לשאת את עצמה אחרת, לשוחח אחרת ובמילים אחרות, שלמה ויישמה מימיקות ספרדיות שישכנעו את עוקביה שהיא באמת-באמת ילידת ספרד. זה לא טרלול רגעי, זה לחיות עשור בתוך גוף, זיכרון ונפש שאינם שלך.