כמו מלאך שירד משמיים, ובעצם יותר כמו הפרצופים האנושיים למחצה שקופצים לך בכל כניסה לאתר אינטרנט סבוך ומציעים לך שיחה עם נציג שירות, רוברט קרדשיאן התהווה יש מאין באירוע של בתו, קים, ונשא נאום של שתי דקות וחצי לרגל יום הולדתה ה-40. הוא בירך אותה על הישגיה, שיבח אותה אותה על האישה שהפכה להיות והבטיח להמשיך ולהשגיח עליה למרות 17 השנים שחלפו מאז מותו. כי כן, רוברט קרדשיאן מת כבר ב-2003, אבל ב-2020 זה כמעט פרט טכני. זוטות. ובחסות בן זוגה הראפר קניה ווסט - ששתל בפיו של רוברט קרדשיאן צרור מחמאות לו עצמו, וכינה את עצמו "האיש הכי הכי הכי גאון בעולם" - קים קיבלה שיחה מהעולם הבא. שיחה חד-צדדית אמנם, ובכל זאת שיחה, ביקור אור-קולי משכנע מאוד מאיש שאיננו בין החיים.
קים קרדשיאן קיבלה הולוגרמה של אביה המנוח ליום הולדתה, ואנחנו לא בטוחים בדיוק איך לאכול את זה. אפשר לזקוף חלק מההיסטריה סביב הדיווח על ההולוגרמה הנ"ל כאיזה אפטר-שוק לשלל אירועי יום ההולדת של קים, שכללו גם הטסה (פרטית) של עשרות בני משפחה וחברים לאי (פרטי) בפולינזיה הצרפתית ושהות של שבוע באתר נופש יוקרתי (ופרטי), בתקופה בה כל הרכיבים של המשפט הזה - מטוסים, עשרות אנשים, חופשה של שבוע - נחשבים למפגן של טעם רע ואפילו חוסר אחריות חברתי. מנגד, אפשר לומר גם שההולוגרמה היא לא החלק הראוותני ביותר בפסטיבל יום ההולדת של קים, שראינו אותה ואת קניה עושים דברים בהרבה פחות טעם ושאין מה להתרגש ממנה בצורה יוצאת דופן. אפשר - אבל הרבה פחות כיף.
For my birthday, Kanye got me the most thoughtful gift of a lifetime. A special surprise from heaven. A hologram of my dad. ✨ It is so lifelike! We watched it over and over, filled with emotion. pic.twitter.com/jD6pHo17KC
כי ההולוגרמה של רוברט קרדשיאן היא עליית מדרגה בהיררכיית היש והאין שמשפחת קרדשיאן מקיימת עם הציבור הרחב. אלה לא עוד חפצים חומריים - ממכוניות מפוארות, גישה למטוסים פרטיים או אספקה אינסופית של חומצה היאלורונית - אלא צ'ופרים רוחניים. דברים שאין להם גוף ומרקם, אבל עדיין יש בהם ערך רגשי מהסוג החמקמק והמפתה ביותר. שיחה צפופה עם רוח רפאים היא דבר שאולי עולה פחות מחופשה של שבוע בטהיטי (על פי ההערכות, החופשה הנ"ל של משפחת קרדשיאן עלתה כמיליון דולרים), אבל הערך המטאפורי שלה גדול בהרבה. קים קרדשיאן זכתה, ולו לרגע, להתעלות על מגבלות החיים והמוות וזה משהו שכולנו יכולים לשאוף אליו ולעולם לא להשיג.
תעשיית ההדמיות ההולוגרפיות היא כשלעצמה תחום הולך ומתגבש. ההערכות גרסו כי ב-2017 זה היה עסק שגלגל כ-330 מיליון דולרים בשנה, והתחזיות המתונות יחסית טוענות כי ב-2024 הוא כבר יהיה שווה 2.4 מיליארד דולרים. הערכות נדיבות בהרבה חזו, אגב, ששוק הולוגרמות יהיה שווה כבר עכשיו יותר מ-3.5 מיליארד דולרים, שזה אופטימי מאוד אבל רחוק מלהיות מדויק. המכשול העיקרי היה ונותר הנגישות הטכנולוגית - כדי להפוך את המופעים ההולוגרפיים למשהו שציבור רחב יכול לקחת בו חלק, עלות ההפקה שלהן צריכה לרדת באופן משמעותי. ומצבנו אמנם לא רע, אבל רחוק מלהיות הולוגרמה-פרנדלי: המקרנים המיוחדים, המסכים היעודיים וכמובן שעות העבודה הרבות שנדרשות כדי ליצור דמות טובה וחיונית הופכים את תעשיית ההולוגרמות הפרטיות לכזו שמיודעת קודם כל לאוליגרכים ועוזריהם. לאנשים שיש להם כל כך הרבה ממון והשפעה עד שהם אפילו לא טורחים להשווץ בהם. דניאל ריינולדס, מפיק ובמאי בחברת ההולוגרמות "קליידה" שיצרה את המופע הרוברט קרדשיאני, נשאל מפורשות אך סירב לנקוב בתג המחיר של עבודה מהסוג הזה בראיון שערך עם אתר Slate. ריינולדס הסביר כי החברה אינה מחויבת באיזשהו קוד אתי מסודר ולא היה מוכן למסור את שמותיהם המפורשים של לקוחות העבר של "קליידה", בהם גם מנהיג העומד בראש מדינה, שזכה לראות את אביו המנוח נושא שוב את אחד מנאומיו המפורסמים. וכיוון שחברות מקבילות נוהגות באופן דומה ואינן מפרסמות מחירון לשירותים שלהן, תג המחיר של הקמת ושידור מופע הולגורפי שכזה נע בין עשרות אלפי למאות אלפי דולרים, תלוי בהיקף ההפקה, במיקום בו היא מועלה ובאורכה.
התרחיש המד"בי הזה של התפשטות ההולוגרמות, ששיאו תקשורת אמינה יחסית עם גוויות, הולך ומתעצם בשנים האחרונות. הדוגמה הנגישה ביותר היא של מופעי ההולוגרמות המוזיקליים: אמנים מנוחים כמו טופאק, וויטני יוסטון, איימי ויינהאוס ואלביס מוקמים לתחייה על ידי חברות המתמחות ביצירת הדמיות הולוגרפיות ונשלחים לסיבובי הופעות מצליחים מסביב לעולם. תוסיפו להם גם ביטויים פחות בומבסטיים של הולוגרמות כמו לידתה של הדוגמנית הווירטואלית אלה סטולר, הפופולריות של סרטוני הדיפ-פייק הקומיים ועלייתם לגדולה של הפילטרים היצירתיים באינסטגרם. אם בעבר חשבנו על עיוותים טכנולוגיים כסרי טעם, היום הם הדבר עצמו. אנחנו רוצים לחקות באופן פיזי את המראה שנוצר באמצעות פילטרים ממוחשבים, אנחנו רוצים לעקוב אחר נוכחות הרשת של דוגמנית ממוחשבת, רוצים ומוכנים לשלם לא מעט כסף על הזכות לראות את דמותה של וויטני יוסטון מוקרנת על מסכי ענק אפופי עשן על רקע פלייבק של השירים שלה. זו לא קינה לעולם הפיזי ההולך והנעלם אלא הבנה שיש בתרבות גם מקום לדיגיטציה. גם למוצרים וירטואליים יש דרישה וביקוש, ובמקום בו נאמרות המילים "מוצרים" ו"ביקוש" משפחת קרדשיאן פחות או יותר מחויבת להופיע. זה בדנ"א שלהם.
יחסי הכוחות שבין משפחת קרדשיאן ועוקביהם הם אסימפטוטיים. אנחנו תמיד ננסה להדביק אותם ותמיד נהיה באיזשהו איחור אחריהם. נשים ממוצעות יכולות לפרגן לעצמן הזרקה לפנים אחת לשנה אם בכלל, בעוד שברור לנו שעבור קלואי קרדשיאן זה הליך חודשי; הורים סבירים יכולים לקשט את ביתם ולקנות לילדיהם עוגה מושקעת בקונדיטוריה, אבל קיילי ג'נר תהפוך את ביתה העצום לפארק שעשועים מתפקד שכל תכליתו לחגוג את הישגיה של סטורמי וובסטר, ילדה בת שנתיים. תמיד זיהינו במשפחת קרדשיאן משהו מעצמנו, אבל ידענו שנקבל מהם שיקוף מוגזם וגס לחוויות הפרטיות שלנו. וההולוגרמה המקוללת הזו - הוא כמעט לא ממצמץ, זה פחד אלוהים - היא גם חוויה יוקרתית נוספת ומוגזמת, אבל גם איזו אצבע בעין. כן, יש להם כל כך הרבה כסף וקשרים שהם לא מתרגשים מדברים כמו מוות.
השלב הבא, כמובן, הוא הפורחיזציה של ההולוגרמה. בהתחלה היא תהיה שמורה לאירועים מיוחדים של האלפיון העליון, אחר כך היא תרד למאיון העליון, העשירון העליון ובסופו של דבר נראה אותה - גם אם לא נרגיש אותה - בטלפונים שלנו, במחשבים שלנו ובמכוניות שלנו. משפחת קרדשיאן, במובן הזה, רק מתווה לנו את הדרך, מסמנת עבורנו את הדבר הבא שאין לנו כרגע, אבל יהיה בעתיד. ואם יש נבואה אחת שאפשר להסתמך עליה שוב ושוב זה שהעתיד יהיה בטעם רע מאוד.