"הגוף של ג'ניפר", קומדיית האימה של קארין קוסמה ("הרסנית", "ההזמנה"), חוגג עשור בימים אלה. זו שמחה גדולה עבור כל ששת אוהדיו, שכבר עשר שנים מסתובבים וצועקים לחבריהם "לא-לא, זה בעצם סרט טוב ממש" ללא הועיל. ונכון, למרות שהשילוב בין התסריטאית דיאבלו קודי ("ג'ונו") והשחקניות האהודות פוקס ואמנדה סייפריד, נשמע כמו החומר ממנו עשויים שוברי קופות, "הגוף של ג'ניפר" הכניס 31 מיליון דולרים בלבד במהלך הקרנותיו בבתי הקולנוע, ורק ברבות השנים צבר מעמד של סרט פולחן.
ואפילו לא סרט קאלט מפורסם במיוחד, כן? חשבו למשל על המעמד שהיה ל"ילדות רעות" ב-2014, עשור אחרי צאתו. זו היתה (ועודנה) תופעה חיה, כולל שימוש נרחב ברשתות החברתיות בתמונות, ציטוטים, גיפים וסרטונים מתוך הסרט. ועל פניו, אין הבדלים מהותיים בין שני הסרטים, ושניהם ניחנו בתכונות ונימות שקהל צופים רחב מגיב אליהן, לכאורה, בחיוב. "ילדות רעות" ארסי - "ג'ניפר" ארסי שבעתיים; ל"ילדות רעות" יש את אמנדה סייפריד בתפקיד משנה - ל"הגוף של ג'ניפר" יש אותה בתפקיד ראשי; "ילדות רעות" מקדש את החברות הנשית על פני מערכות יחסים רומנטיות בין בנים ובנות - "הגוף של ג'ניפר" מתענג על הרג גרפי של גברים צעירים, ויש בו גיבורה שמביסה את האויבת המושבעת שלה/החברה הכי טובה שלה בעצמה; "ילדות רעות" קליל ומצחיק" - "הגוף של ג'ניפר", אה... מצחיק מאוד, לאו דווקא קליל. ולמרות זאת, היו בו, כאמור, את כל האיכויות שהיו אמורות להצליח.
ובכל זאת, עלילת "הגוף של ג'ניפר" היוותה חתיכת מכשול. זה סיפורה של נידי החנונית (סייפריד), שמספרת לצופים בגוף ראשון איך חברתה, הילדה הרעה ג'ניפר (פוקס, בהופעה שאם מישהו אשכרה היה רואה בזמן אמת, היתה מזניקה לה את הקריירה לגבהים חדשים), מתה וקמה לתחייה. ג'ניפר, שפעמים רבות מפגינה התנהגות מחורבנת להפליא כלפי נידי, נחטפת ומותקפת על ידי חברי להקת רוק כושלת, שמקריבים אותה לשטן כדי להצליח בתעשיית המוזיקה. הקורבן מצליח, אבל גובה מחיר מעוות: המועדון בו הם הופיעו נשרף, וחלק ממבקריו נהרגים - אבל שירהּ האחד של הלהקה, "Through The Trees", הופך ללהיט. במקביל, בג'ניפר נכנס איזה דיבוק או שד שמשתלט על גופה ונשמתה, ומעניק לה כוחות על אנושיים אבל גם רעב על אנושי לבשרם של בחורים צעירים. אתם יודעים, יו ווין סאם וכו'. נידי מתמודדת עם הגילוי על כך שחברתה הפכה לטורפת גברים, פשוטו כמשמעו, בשורת סצנות מבעיתות ומבדחות, עד לעימות סופי בין שתי הבסטיות שמתרחש, אלא מה, במקביל לנשף הסיום בתיכון.
נקודה נוספת לרעתו של הסרט היא תאריך היציאה המקורי שלו, בסתיו 2009. ספטמבר הוא חודש חלש יחסית בקופות, ו"ג'ניפר" התגלה כסרט קשה לשיווק. מצד אחד, היו בו כוכבות נוער מוכרות. מצד שני, הוא הכיל אלימות מילולית ופיזית שזיכתה אותו בדירוג R והקשתה על הקהל המיידי שלו - בני נוער - לצפות בו בזמן אמת. גם המבקרים לא התלהבו ממנו (הסרט עומד על ציון של 44 אחוזי "טריוּת" במדד של רוטן טומייטוז): הוא היה סרט אימה שלא הפחיד לכל אורכו, קומדיית התבגרות בעלת תכנים לא מפתים. וסרט תיכון שהציג שורת דמויות אנוכיות ומפונקות במקום לתת לצופים את מה שהם מורגלים בו: גיבורה נחמדה אחת שמתגברת על כוחות הרשע המטאפוריים. דבר כזה לא קורה בכלל ב"ג'ניפר", ואפילו נידי - יש לה משקפיים, למען השם! - מתבריינת מדי פעם על חברתה חסרת הביטחון. אם להידרש שוב להשוואה, "הגוף של ג'ניפר" הוא מה שהיה קורה אם רג'ינה ג'ורג' היתה הגיבורה של "ילדות רעות" וגם, איכשהו, כל דמויות המשנה בו.
"אני בכלל לא מופתעת שהוא התרסק", אמרה השנה דיאבלו קודי ל"וראייטי" על האופן בו הסרט שווק, שכלל תמונה פתיינית של מייגן פוקס בחצאית משובצת קצרה, ישובה על שולחן בית ספר שכף יד מציצה מתוכו. "למעשה, חזיתי שהוא יתרסק כבר חודשים מראש. הקרינו אותו בלי סוף לקבוצות מיקוד, וזה סיוט. אנשים שנאו אותו. יש לי עדיין את אחד מכרטיסי הביקורת. אני אשמור אותו לנצח. הקרינו את הסרט לגברים צעירים, כמובן, ושאלו אותם 'מה הייתם עושים כדי לשפר את הסרט?' ובחור אחד כתב 'צריך עוד ציצים'". קודי סיפרה גם שרצתה בכלל לשווק את הסרט לנשים צעירות, אך אולפני פוקס העדיפו לנצל את הדימוי שדבק במייגן פוקס באותה תקופה. "הרבה מהשיווק של הסרט התבסס על 'מייגן פוקס היא סקסית, בואו לראות את הסרט'", אמרה פוקס בעצמה. למרבה האירוניה, קודי חתמה את התסריט בבדיחת ציצים שמופיעה ברגע השיא של הסרט (זהירות, ספוילר), ואחרי שנידי גוברת על ג'ניפר ודוקרת אותה, ג'ניפר נאנחת "איי, הציצי שלי" ונידי משיבה: "לא, זה הלב שלך".
בראיון שנערך ב-2014, שנת העשור ל"ילדות רעות", אבחן אסטרטג הקריאייטיב (תואר אמיתי לחלוטין) דיוויד הייז את הצלחת הסרט, ואמר: "הדור שהתבגר כש'ילדות רעות' יצא הוא הדור שמחזיק את המושכות של האינטרנט כרגע. במקריות צרופה, ל'ילדות רעות' היה את התזמון הכי טוב שיש... הרבה מ(יכולת ההישרדות של הסרט) קשורה לתזמון, ולאיך שהרשת התפתחה". "ילדות רעות" היה סרט פמיניסטי וחדשני לזמנו, בטח ביחס לאופנים בהן נערות תוארו בקולנוע המסחרי, אבל הוא עטף את גלולת הרעיונות הזו בהרבה מאוד כיף, שנינות וזוהר. הוא היה מספיק נגיש בשביל להתנחל בתודעותיהם של צופיו הצעירים, והמשיך איתם כשאלה, בתורם, המציאו את תרבות הרשת שאנחנו מכירים כיום. בני העשר והחמש-עשרה של 2004 הפכו בעשור העוקב ליוצרי תוכן ויראליים או לסתם אנשים עם אינסטגרם פעיל. "ילדות רעות" על מעלותיו ומגרעותיו הפך אצלם ובעזרתם לשפה משותפת שאנשים מכל העולם מדברים. אתה אולי לא מבין מילה במנדרינית, אבל אתה יודע מה משמעות הגיף "I know, right?". אתה מכיר את הניגון שלו גם אם לא צפית בסרט עצמו מעולם.
"ג'ניפר" היה אמור להיות השלב הבא, ובמובנים רבים הוא הגשים את ייעודו. הוא היה ציני יותר, אלים יותר ובוטה הרבה יותר מ"ילדות רעות", במחשבה שחמש שנים אחרי אותו סרט מהפכני, הקהל כבר מוכן לסרט הרבה פחות מיופייף. הדבר הכי שערורייתי שרג'ינה ג'ורג' אומרת ב"ילדות רעות" הוא שהיא היתה "חצי בתולה" בתחילת הקשר עם בן זוגה - ב"הגוף של ג'ניפר" יש בדיחה על איך בנות ים מזדיינות ופאנץ' נוסף על מין אנאלי בעשרים הדקות הראשונות, ורק אחר כך נכנסים לתמונה השטן, הרציחות והקיא השחור. אגב פאנצ'ים, יש בסרט גם עשרות רגעים שהיו יכולים להפוך לגיפים נפלאים ולממים משובחים, אך למעט הפריים בו מייגן פוקס שורפת לעצמה את הלשון, נראה ש"הגוף של ג'ניפר" נטמן בבית הקברות לבדיחות שמעולם לא מיצו את הפוטנציאל שלהן.
קודי וקארין קוסמה ידעו היטב מה יש להן ביד, וידעו, כנראה, איך למכור אותו בצורה הטובה ביותר, אבל אף אחד באולפנים לא הקשיב. בדומה, המבקרים לא הקשיבו למסרים המהפכניים למדי של "ג'ניפר" והאופן המדויק (אם כי באמת לא מאוד קל לצפייה) בו הוא תיאר חברוּת נערית בגיל העשרה עבר להם מעל הראש. מי שיצפה היום ב"הגוף של ג'ניפר" יוכל לקרוא אותו בקלות כסרט חתרני, שממוטט את התבניות העלילתיות של סרטי הנעורים וסרטי האימה גם יחד, ושרוקח מהם איכשהו מודל קומי חדש וביצ'י. הוא הקדים את הפראות של "מסיבת רווקות" בשנתיים ואת ההרפתקנות של "חורשות את הלילה" בעשור. הוא קרה לפני האלמנטים הקומיים המטורללים של "ברוד סיטי" הקומית המטורללת, ולפני ש"משהו עוקב אחריי" הוכיח שסרטי אימה יכולים גם לטפל בחוכמה וברגישות בנושאים כמו מין, מגדר ומיניות. אבל 2009 התגלתה כנקודה מוקדמת מדי, ו"הגוף של ג'ניפר" נפל לאיזה בור ביניימי בו הוא לא עניין את חובבי האימה כי נראה נשי מדי, ולא עניין את "הנשים" (נכליל בהם גם את ההומואים המתוקים שאהבו את "ילדות רעות". אפילו את הסטרייטים, אם אין ברירה) כי הוא נראה מפחיד ואינפנטילי מדי.
"כמובן שהלב שלי נשבר כשראיתי את הסרט נתפס ככישלון כשאני הייתי גאה בו ודיאבלו התגאתה בו, ומייגן ואמנדה...", אמרה קארין קוסמה, "העובדה שקטלו אותו - ברור שזה כאב". ואכן, כיוון שהוליווד לא העלתה בדעתה שיש חפיפה בין שתי קבוצות העל האלה (נשים וחובבי אימה), היא לא ידעה מה לעשות עם "ג'ניפר", ולכן גם עשר שנים לאחר מכן עדיין צריך להצדיק אותו. לספר אודותיו לדור שלא ידע את אמנדה סייפריד. ואולי גם זו לטובה. כפי שאמרה קוסמה: "אני חושבת שכשאני מסתכלת על הרבה סרטים שאני אוהבת, הם לא נחשבו להצלחות, וזה בסדר... זה מגניב מאוד לדעת שאנשים מגלים את הסרט מחדש, לראשונה. אני אשמע הכי זקנה, אבל זה מחמם לי את הלב. זה באמת מחמם את הלב". או את הציץ, גם זה בסדר.