בחודש מאי, קצת לפני החתונה המלכותית, הופצו בשלל אתרי בידור תמונותיו של תומס מרקל, אביה של הדוכסית לעתיד מייגן, כשהוא נערך לחתונה. בתמונה אחת הוא נראה מניף משקולות ידניות במהלך הליכה על החוף, בשניה הוא מדד חליפה בחנות בדים, בשלישית הוא ישב ועיין באלבום תמונות של נופי בריטניה וברביעית נראה יושב באינטרנט קפה, פניו אל צג המחשב ובו מלוא המסך תמונת האירוסים של מייגן והנסיך הארי.
אם כל זה נשמע לכם מתאמץ, מוזר ומפוברק, אתם לא טועים, ואכן, כשבוע לאחר פרסום הצילומים התמוהים, נחשפו סרטוני אבטחה מבית הקפה שפקד מרקל. בצילומים נראה אביה של מייגן בליווי צלם, שמביים אותו ומורה לו איפה לשבת ובאיזו תנוחה. החייט שמדד את החליפה של תומס - ועשה זאת בקרבה מחשידה לחלון הראווה - הודה גם הוא שגויס באופן מלאכותי ושהצילומים אינם אותנטיים. מרקל הודה שסדרת התמונות זויפה, ולמרות שהעמיד פנים בצורה מעוררת הערכה כמעט, לא הוזמן בסופו של דבר לטקס החתונה של בתו.
התמונות של מרקל טורדות את הנפש. הן רודפות את הלא מודע שלי, צועדות אחרי לכל מקום ומניפות משקולות זעירות. וככל שארצה להדחיק אותן מזכרוני ולהמשיך הלאה לדברים חדשים שיעסיקו אותי באופן לא בריא (שמעתי שקורטני קוקס מסתובבת בימים אלה עם צנצנת מלאה מיץ סגול ומביאה אותה למסעדות. למה? תעלומה), זה עדיין מציק לי. ובאותה מידה, מציקים לי הצילומים הקבוצתיים של מנהיגי מפלגת כחול לבן: יאיר לפיד, בני גנץ, גבי אשכנזי ובוגי יעלון.
אוי לעיניים שראו, ואוי למי שעמד מנגד ולא עשה דבר. התמונה הזו נראית כאילו נוצרה בעקבות שיעור חברה עם שמש אסוציאציות שבמרכזה כתובה המילה "ישראלי": צעירים, עוטף עזה, חומוס, שש בש. מרגיש כאילו היינו צריכים מסכת קרטון של גל גדות בשביל להשלים פה סריה, אבל זה יפה בכל מקרה. ונוכח-נפקד יותר מכל הוא צוות הצילום המקצועי של כחול לבן. שימו לב לצלמים שמתעדים את הפריים המגוחך הזה, את הגרוטסקה הישראלית מצידו השני של השולחן ואיך אפילו הם - לא בכוונה, אבל למי אכפת - לבושים כחול. גם הם עלו על מדים והתגייסו למאמץ האחד של כחול לבן במערכת הבחירות הזו: ליצור תמונות שאטרסטוק שכותרתן "לא, באמת, מה ישראלי בעיניך?". כמו כן, למה יעלון משחק שש-בש עם צנצנת הקיסמים?
אבל חמור עוד יותר הוא הפטיש של רשימת כחול לבן לצבע שלישי: ירוק. בבוּק התמונות המטורלל שפרסמו חבריה ברחבי הרשתות החברתיות בשבועות האחרונים, הם עשו הכל מלבד להישכב על צידם ולהתגלגל יחד כקבוצת נקניקיות במורד של מדרון מוריק. קבלו:
ממשלה בראשותנו לעולם לא תחזיר את רמת הגולן. בצד השני של הגבול יושב רודן שרצח חצי מיליון בני אדם, מבני עמו. מי שמחזיק את המשטר שלו הם האיראנים והחיזבאללה. אנחנו קוראים גם לאיחוד האירופי ולאו"ם להכיר במציאות. להכיר במה שנכון וצודק. להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן. pic.twitter.com/LPv00QoKO4
— יאיר לפיד Yair Lapid (@yairlapid) 4 במרץ 2019
הנה הוכחה לקיומה של חפרפרת מטעם הליכוד במטה של כחול לבן. לא ייתכן שמישהו שרוצה שהמפלגה תנצח בחר ושלח תמונה כזאת pic.twitter.com/Mko0I74wp1
— zion nanous (@zionnenko) 13 במרץ 2019
גם הדשא, כמו השש-בש והחומוס, הוא סמל ישראלי. הוא אמור להזכיר לבוחרים את הבית שגדלו בו, את הכפר, את החקלאות, את התקווה הילדותית לעתיד שכל האפשרויות בו - אפשריות. אבל ההעמדה הכחול לבנית, שמסדרת את מצולמיה כחיילים או כאחים פרועים שההורים כפו עליהם לעמוד יפה אחד ליד השני כדי שתהיה להם תמונה אחת ביחד, היא העמדה קרה ומאולצת. אין בה חדווה, והכבוד שהיא מנסה להשרות הוא כבוד ריק מתוכן. וזו לא מתקפה אישית או אפילו אידאולוגית על חברי כחול לבן, זו תחינה בפני מי שמנהל להם את הסושיאל: שחררו אותנו, באלוהים.
לדבר היום על ישראליות במונחים של דשא ושש-בש זה לא להבין כלום על מה שקורה בשטח. זה לשוחח עם הציבור - ומהן תמונות, מהם סרטונים, פוסטים וציוצים אם לא שיחה אחת ארוכה עם הבוחרים - באופן רובוטי, כמו נציג שירות וירטואלי באתר של קופת חולים. לא, אני לא מאמין לך, תהל נציגת שירות רפואית, ואני לא מאמין לך, בני גנץ. לא כי אתה אדם לא אמין בעיניי, אלא כי אתה וחבריך עובדים קשה מאוד בשביל למכור לי סחורה, אבל לא מוכנים להודות בזה. ישראל של היום היא ישראל מכוערת, לט'ס פייס איט, אבל בקטע טוב. היא עירונית יותר, מתפוררת וחבולה יותר, אבל גם מעניינת יותר. עמוקה יותר.
התמונות של כחול לבן מדברות על ישראל במונחים ניינטיזיים, כשעוד ניסינו למכור לעולם שאנחנו מעצמת היי-טק ועגבניות שרי. זה אחלה, אבל זה לא מעודכן. מנותק, לא אישי ולא אמין, ופוליטיקאים (לעתיד או בהווה) שמשדרים ניתוק למצביעיהם הפוטנציאליים - נו, לא בדיוק בשביל זה חברתם יחד? זה לא הדבר עצמו שאתם, לפיד, יעלון, גנץ ואשכנזי, מנסים להביס? סליחה שבאתי מהחוג לספרות, אבל כלי האדון לא יפרקו את בית האדון, הם מקסימום יטייחו אותו. יצבעו אותו מחדש, אבל מבפנים זה אותו בית, והוא כנראה בקיסריה.
בהתאם, הדוגמה הטובה ביותר לניסיון של כחול לבן למהול את הממלכתי באישי צולמה בתוך בית:
הו, ככה צריך לעשות את זה. תמונת "אנחנו ונשותינו" ספגה לא מעט ביקורת בתקשורת, אבל היא בעצם תמונה מושלמת. אולי המושלמת והאותנטית ביותר בכל הקמפיין עד כה, בדיוק משום שהיא מביכה ברמות. ככה נראות תמונות שההורים שלכם שולחים מארוחות חג שהצלחתם להבריז מהן. ככה נראים פרלמנטים של שישי, ששולחים תיעוד בוואטסאפ לחברים שנעדרו מפגישה מסוימת. ככה נראים כל החלומות והפחדים שלכם על התבגרות בורגנית בישראל. הצלחות המבריקות, חיפוי העץ סביב הדלת, הקומקום הכעור שמוקף עשרות חלוקי נחל או קריסטלים או חנוכיות (קשה להבחין ממרחק) והציורים המופשטים שממוסגרים על הקיר: אין בורגני ושבע מזה.
במרכז הפריים יושבת ליהיא לפיד, לבושה בורדו כמו מדונה בציור מהרנסאנס (ועוד בחוסר ציות מוחלט לכללי הלבוש של המפלגה, שתובעים סקאלה שבין אפור לכחול). המנורה מעליה קורנת, וליהיא כמו מפיצה אור מלאכותי, מסנוור ומלאכי על כל התמונה. היא זו שמטילה את הצללים מתחת לעיניהם העייפות של הגברים. היא זו שמוחקת כמעט את סלט הצנוניות במרכז השולחן. אלוהים אדירים, קערה מלאה צנון הוא הכינוי של מפלגת כחול לבן באטרף, איך לא עלינו על זה עד עכשיו? הצילום הביתי הקבוצתי הזה מציג את גיבורי כחול לבן בדיוק כפי שהם. לא חקלאים עייפים, לא פוליטיקאים ממולחים, לא גנרלים צמאי דם. אלא חבורת אבות, דבוקת דוֹדים מנותקים שיושבים ומרכלים בסוף ארוחה.
נחזור רגע לסיפור מתחילת הטקסט, אל תומס מרקל. התמונות של מרקל הכמירו בדיעבד את הלב כי ידענו שהשניים לא באמת בקשר, ולמרות שהן הציגו אותו כמתכונן ברצינות לאירוע, לכולם היה ברור שמדובר בהעמדת פנים פתטית. כך גם תמונות הדשא, הדגלים והחומוס של מנהיגי כחול לבן מזויפות ועצובות. לעומתן, תמונת הסלט העלובה מספרת את כל מה שצריך לדעת על כחול לבן באופן הכי משכנע שיש. אם לא הזדהיתם איתה, בחדווה, בצחוק או אפילו במבוכה, זו כנראה לא המפלגה בשבילכם.