לא אכפת לי מהילדים שלכם, אני רק רוצה לראות את שרה ג'סיקה פרקר מגיעה לבכורות של סרטים ב-1993. אכפת לי לראות עשרות צ'וקרים על עשרות צווארים של עשרות נשים מפורסמות - דוגמניות כמו נעמי קמפבל, שחקניות כמו אנג'לינה ג'וליה, זמרות כמו אליה - ולא לחשוב אפילו דקה אחת על זה שהייתם בחתונה או בחופשה, שהזמנתם אוכל ממסעדה או שמצאתם ברז אירוני ברחוב. האהבה המנחמת והממכרת ביותר באינסטגרם טמונה בשורה של חשבונות נוסטלגיים, עם דגש חזק על חיי הזוהר בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, והאופן המדויק בו הם מתווכים איזו מציאות חמקמקה שהתקיימה אי שם ואי אז, כמו אגדה יפה ולא מרוטשת שדרו בארימור מגלמת בה את כל התפקידים הראשיים. אלה חשבונות כמו velvet coke ו-shesvague שמוסרים לעוקביהם רצפים מטמטמים של דימויים נקיים ומדויקים, או nightopenings שמתרכז אך ורק במראות המשונים שסלבס הרשו לעצמם ללבוש באירועי שטיח אדום בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים (קרי, הרבה מעילים חומים והרבה שיער לא מהונדס). זה חשבון כמו 90s Anxiety, שרותם את 609,000 העוקבים שלו לכוח כלכלי, ומציע במקביל לנוכחותו האינסטגרמית גם חנות מקוונת שאפשר לקנות בה מוצרים שידברו לכל צרכן מילניאלי שמכבד את עצמו כמו כובע מצחייה שכתוב עליו Winona Forever (הקעקוע המפורסם שג'וני דפ הקדיש לוינונה והפך ל-Wino Forever אחרי הפרידה) ועולה 45 דולרים.
בראיון למגזין האופנה היוקרתי CR Fashion Book, סיפר יוצר החשבון על המחשבות שליוו אותו בהקמת החשבון. את ההשראה הוא מודה ששאב מחשבונות אחרים, חלקם ותיקים משלו, אבל מספר שהתעקש לעשות לתחום היצירה הזה טייק פרטי. "היו כבר כמה משתמשים שעשו את זה, הם הצליחו, חלקם התפתחו, אבל כמעט כולם לא התמקדו אך ורק בתקופה ההיא, בין 1990 ל-1999. אז מיד חשבתי, 'אוקיי, לוקח על עצמי את האתגר'". המפעיל ביקש לשמור על אלמוניות, והסכים להסגיר רק קצת מידע ביוגרפי, שכמו מסגיר הרבה ובעצם לא אומר דבר - הוא בן שלושים וקצת, הוא מתגורר בטורונטו ואין לו זיקה מיידית לתעשיית הבידור אם כי אין לו בעיה שיכנו אותו "מומחה אופנה", ותעיד על כך האובססיה הספציפית שלו בחשבון ללוקים של טרי מוגלר מאותה תקופה. "מה שאני שואף לעשות בכל תמונה הוא לגרום לאנשים להרגיש כמו שאני מרגיש כשאני מסתכל עליה, אם זה הגיוני", אמר בראיון. "יש בזה רכיב רגשי או פסיכולוגי - הזמן ההוא, המקום ההוא, האנשים האלה, המדיום הזה. רוב הזמן זו תמונה", הוא הסביר, "היא מעוררת את הרגש הזה".
ואכן, במקביל לעונג המיידי שמרגישים בעקבות צפייה בתמונה יפה, או בכזו שמציתה את הרגש והזיכרון, ישנו גם רגש נוסף שנובע מצפייה בתמונות הניינטיז האלה - חרדה. רוצה לומר, יותר משיש בשם 90s Anxiety תובנה קופירייטרית, יש בו תובנה רגשית. הרגעים שנלכדו בעדשות המצלמה ואז נאצרו ביד אומן משקפים מציאות שכבר לא תחזור על עצמה. בהתאם, הם מלחיצים. כי אם הכל היה אז יפה כל כך, מעניין כל כך ובלתי מושג כל כך - הרי הכוכבים היו עוד כוכביים בשנות התשעים, הם באמת חיו במציאות מקבילה - אזי המציאות של היום, החיים היומיומיים של ההומו-גוללוס ב-2019 הם כישלון, מופת של אנטי-זוהר ואנטי-כיף.
הידעתם? שימוש נרחב באינסטגרם עושה לכם חרדה. זו אינה כתבה מ-2013, שנה בה המידע הזה נחשב אולי לחידוש, ובכל זאת, ראוי לדבר על הקשר התכוף בין פיתוח או העצמה של מופעים חרדתיים לצריכת תוכן ברשתות חברתיות, בדגש על אינסטגרם, שפעם אחר פעם קוטפת את התואר המחקרי המפוקפק "הרשת החברתית הכי מחרידה שיש כרגע". ב-2017, למשל, פרסמה החברה המלכותית לבריאות הציבור באנגליה סקר המבוסס על תשובותיהם של 1,500 צעירים (בני 14-24) בנוגע לשימוש בחמש רשתות חברתיות פופולריות. את נתוני השימוש ברשתות הצליבו בחברה לבריאות הציבור עם השפעות בשתי קטגוריות - חיוביות ושליליות. בין ההשפעות השליליות נמנו כל הכוכבים האהובים כמו אובדן שינה וירידה באיכות דימוי הגוף, ובהשפעות החיוביות צוינו, למשל, חיזוק תחושת הקהילה בקרב הגולשים והעלאת המודעות לבריאות הנפש. ההשפעות החיוביות והשליליות כומתו והוצבו על ספקטרום, והממוצע בהן - כלומר הציון שהתקבל משקלול כל האפקטים הטובים והרעים - הוא הציון שניתן לרשת. אינסטגרם סיימה את הסקר הזה במקום האחרון, והוכתרה לרשת הבעייתית ביותר מבחינת ההשפעות הנפשיות שלה על משתמשיה, עם ציונים גבוהים במדדים שליליים כמו גרימת FOMO, יצירת תחושת בדידות בקרב הגולשים ואיך לא, גרימת חרדה.
אז כן, אינסטגרם היא בעיה. היא בעצמה מכירה בזה, ובחודש שעבר פורסם גם שקונגלומרט פייסבוק-וואסטאפ-אינסטגרם החל בניסוי רוחבי ב-7 מדינות (אוסטרליה, ברזיל, קנדה, אירלנד, איטליה, יפן וניו זילנד), במסגרתו הועלמו סימוני הלייק שהתקבלו בחשבונות מסוימים. ההודעה לעיתונות גרסה "אנחנו רוצים שעוקבים יתמקדו בתמונות ובסרטונים שהם חולקים ולא בכמות הלייקים שהם מקבלים", אבל המטרה, גם אם אוף דה רקורד, היתה ברורה: אינסטגרם לא רוצה שיכירו אותה כאתר, או בעצם רשת, של חרדה.
וחרדת האינסטגרם לא מתרחשת באופן בלעדי כשאתם מציצים על החברים שלכם, או לפעמים בהם ניקול ראידמן מזמינה אתכם לסיבוב מסחרר בבית המידות שהיא חיה בו. החרדה הזו מלווה גם את התוכן המנותק כמעט מרגש שמציעים חשבונות כמו velvet coke, שעל פניהם הם לא יותר מתערוכה נאה של תמונות מפּעם. בראיון מ-2011 לאגודת הפסיכולוגים האמריקאית (APA), הבחינה ד"ר קריסטין באצ'ו, פסיכיאטרית ומומחית נוסטלגיה, בין שני סוגים של נוסטלגיה: "אנשים יכולים לחוש נוסטלגיה גם כלפי עידנים שהם בכלל לא התקיימו בהם, אבל המחקר טוען שסוג הרגש הזה הוא סוג אחר של נוסטלגיה, ומכנים אותו 'נוסטלגיה היסטורית' או 'נוסטלגיה חברתית'". באצ'ו גם הבדילה בין החוויות של חובבי אותה נוסטלגיה תרבותית, מהסוג שמתרפק על חשבונות כמו 90s Anxiety, למי שחש נוסטלגיה וקשר רגשי לאירועים מהעבר הפרטי שלו. "אנשים שמרגישים נוסטלגיה לתקופה מהעבר - סביר יותר שהם ירגישו פחות מרוצים מההווה שלהם, או שיתפסו את העבר כטוב יותר מההווה", אמרה.
ונחשו מה? הנטייה לנוסטלגיה תרבותית יכולה להעיד גם על מבנה נפשי מסוים. "בהשוואה לאנשים שנוסטלגיים לעבר הפרטי שלהם, מה שאנחנו קוראים לו 'נוסטלגיה אישית', אנשים שמרגישים יותר נוסטלגיה היסטורית נוטים להסתמך פחות על אחרים בשביל להגדיר את הזהות העצמית שלהם, וסומכים יותר על חוויות בודדות ומבודדות כדי להבין מי הם", אומרת באצ'ו. מעניין להתעכב על הציטוט הזה לרגע כי על אף שלאינסטגרם לא היה ב-2011 את הכוח התרבותי שיש לה היום, הנימה לא התיישנה, וההבנה - אחת היא. אינסטגרם וחרדה הם מושגים שקשורים אחד לשני, ו-90s Anxiety מכיר בזה ומנכיח את זה במופע המסוים שלו. החוויה המבודדת שבאצ'ו מזכירה רק השתכללה ונעשתה מסוימת יותר בעשור שחלף מאז, וחמור מכך, יש היום הרבה יותר אפיקים שיטרגרו אותה. ואם אתה נהנה לשקוע בפנטזיה ובהיזכרות של שנות ה-90, אולי אתה עושה את זה משום שזה הסיפוק הכי מיידי שאתה יכול להרשות לעצמך ברגע המסוים הזה. וכמו כל סיפוק מיידי, לקראת הדקה העשירית והאחת עשרה, משהו בו נהיה הרבה פחות נעים.