בשנת 1984 התייצבו עשרות נערות מול תחנת הרדיו "קול ישראל", מלוות בשלטים וברוח קרב. הסיבה להפגנה: חשד לזיוף תוצאות תחרות זמרת השנה של התחנה. הסיבה לחשד: לאחר ארבע שנים רצופות שבהן זכתה עפרה חזה בכבוד, הטייטל הלך לירדנה ארזי. בעיני מעריצותיה של עפרה, זה היה כמו מהלך של מלכת הכיתה שגנבה את הסולו במסיבת הסיום לשמיניסטית הכשרונית באמת. שנה לאחר מכן הן הראו לירדנה מה זה, בתקרית שלא נשכחה כל כך מהר.
עפרה וירדנה על תלתליהן הן אמנם הפנים של סכסוך הזמרות המפורסם בישראל, אבל בוודאי לא האחרונות או הראשונות שהקהל והתקשורת הציבו זו מול זו - בין אם שררה ביניהן יריבות של ממש ובין אם היא פשוט שירתה נרטיב שתרם לפרסום שלהן. הדוגמאות הבולטות ביותר הן שושנה דמארי מול יפה ירקוני, נינט טייב מול שירי מיימון, והיריבות המשולשת בין כוכבות הנוער נועה קירל, אגם בוחבוט ועדי ביטי. מעבר לים ישנו הסכסוך המתוקשר בין קייטי פרי לטיילור סוויפט, שלכל אחת גרסה אחרת למי מהן גנבה למי את רקדניות הליווי; היריבות שכנראה לא התקיימה בין דיוות הפופ של הניינטיז, בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה; מדונה וליידי גאגא; ובימים אלה ממש, אם לשפוט לפי הסיקור התקשורתי, ניקי מינאז' וקארדי בי מנהלות מלחמה קרה על רקע יציאת אלבומיהן החדשים במהלך אותה השנה. כבר שנתיים ששתי הראפריות משאירות את התקשורת במצב מבולבל תמידית לגבי השאלה האם הן חברות או אויבות. כל אמירה עוקצנית או שורת ראפ נתפסת כהצלפה של ניקי או קארדי ביריבתה, הן מכחישות זאת, וחוזר חלילה. אבל לא על מנעד קולי ועל פרסונות מתחלפות אנחנו חושבים כשאנחנו תופסים צד. אנחנו חושבים על עצמנו.
קיצור תולדות הצ'ילבאות הישראלית
כל עשור מתהדר בסינדרלות של זמנו. באייטיז זאת הייתה עפרה חזה, הנערה התימנייה שהגיעה משכונת התקווה וצמחה להיות הזמרת הפופולרית בארץ, כולל פריצה מכובדת בחו"ל. מולה ניצבה ירדנה ארזי, שפצחה בקריירת סולו לאחר שהתפרסמה כצלע הבולטת ביותר בהרכב המשולש "שוקולד מנטה מסטיק". האנשים שסביבן כבר דאגו ללהק אותן לקרב החתולות. בצלאל אלוני, המנהל הצמוד וכותב השירים של חזה, תיאר את ארזי בראיונות לתקשורת כמלאכותית וכחיקוי זול של בת חסותו, ורק שילהב את המעריצות. ובגלל שירדנה הייתה אז כוכבת פחות גדולה מעפרה, רבים חשבו שהשוואתה לעפרה היא בסך הכל טריק יח"צני למינוף הקריירה מכיוונה של ירדנה עצמה. טריק שיתכן ובהמשך יצא קצת מכלל שליטה אך לחלוטין השיג את מטרתו.
תקרית אקדח המים טעון הדיו היא מה שמתכוונים אליו כשמדברים על ריב צ'ילבות שיצא מכלל שליטה, וגם על סיפור טוב במיוחד. בקיץ 1985, במתחם של אירועי "עיר הנוער" באמפי וואהל בתל אביב, מעריצות של חזה הגיעו להופעה של ארזי במטרה אחת: להפריע. והן לא בחלו באמצעים. דקות ארוכות המתינו למרגלות הבמה, משחרות לטרף, וזמן קצר לפני שעלתה להופיע ירתה אחת מהן באקדח מים מלא בדיו לעבר ארזי ושמלתה הלבנה.
כאן, מבחינת ירדנה, נחצה גבול. מתוך חשש שהתקיפות יחמירו היא הגישה תלונה במשטרה, בעידוד מנהלה גברי מזור. המעריצות של עפרה הוזמנו לתשאול וכולן הכחישו קשר למקרה. גם היום, כשהן כבר נשים מבוגרות, אף אחת מהן לא פוצה פה לגבי מה שקרה באותו ערב ותקרית הדיו נשארה בגדר תעלומה. כמו כל תעלומה טובה, היא מלווה גם בתיאוריית קונספירציה - במחנה עפרה יש הטוענים שמדובר בכלל במזימה של ארזי ואנשיה, שזויפה על ידם כדי למשוך יותר תשומת לב תקשורתית וציבורית ולהעמיק את היריבות הפומבית, שרק שירתה את הקריירה של ירדנה.
"זו הייתה תופעה תרבותית מטורפת. המדינה ממש נחלקה לשניים - עפרה וירדנה", אומרת רז חיה בן הרוש, שיצרה עם אורי סלעי את הסרט "זמרת השנה – הסיפור אמיתי של ירדנה ועפרה" (ישודר בערוץ קשת 12 ב-30.8 בשעה 21:30). הסרט מגולל את סיפור היריבות הגדול שידעה מדינת ישראל והכיסוי התקשורתי שקיבל, באמצעות ראיונות עם מעריצות עבר, עיתונאים, אנשים שהקיפו את שתי הזמרות וראיונות ארכיון עם ארזי וחזה בעצמן.
"אפשר להגיד שהמלחמה הזאת, שכולם חושבים שהתקיימה בין ירדנה לעפרה, התקיימה בין הרבה יותר צדדים וחזיתות", אומרת בן הרוש. "חוץ משתי הדיוות הגדולות שמתחרות על תואר הזמרת של המדינה, תפסו צד בסיפור גם התקשורת והעיתונאים, אנשי יחסי הציבור והמנהלים של כל אחת מהן, והמעריצות משני המחנות. זו מלחמה שהתרחשה בארבע זירות, כשאת הכל עטפה החלוקה בין מזרח למערב. המזרחי המקופח והנאבק מול האשכנזי שהתמקם פה יפה. זאת מחלוקת תרבותית שתידלקה את המריבה ביניהן. גם בצד של ירדנה היו מעריצים ממוצא מזרחי, אבל מעריצי עפרה הם אלה שאומרים באופן יותר מובהק - אני מזרחי. זה היה חלק מהותי בהערצה כלפי עפרה: המקום, או השומקום, שהיא באה ממנו. הסיפור של המזרחית שיצאה משכונת התקווה".
כשהן רבות, כולנו רבים
טינוף שמלתה של הזמרת המתחרה לא נראה פתאום כמו צעד כל כך קיצוני ומנותק מהקשר. המאבק העדתי שנוהל מאחורי המאבק לתואר הזמרת החזקה בישראל מסביר את החיבור האמוציונלי יותר של הנערות ממחנה עפרה לזמרת הנערצת עליהן, ואת העובדה שהן היו הצד האקטיבי יותר בניהול המאבק בין השתיים. עפרה הייתה עבורן לא רק זמרת שהן אהבו את הקול, הפרסונה או הסגנון המוזיקלי שלה; היא הייתה עבורן סמל לנערה המזרחית הפריפריאלית שהתקבלה בחיבוק על ידי המיינסטרים, והתחרות על הטייטל הממשי "זמרת השנה" והטייטל המטאפורי "הזמרת של המדינה" ייצג את המאבק העדתי האמיתי שהתרחש באותה תקופה ושובלו נשרך אחריו עד היום. אם היא הצליחה, זה אומר שאולי יום אחד גם הן. זה היה הרצון של המזרחים להתקבל על ידי האליטה האשכנזית ולהיחשב כמשפיעים ושווי ערך בחברה ובתרבות הישראלית, יחד עם הצורך לפתוח מחדש את ההגדרה הנוקשה של הישראליות היפה.
היריבות בין ירדנה לעפרה היא רק פרק אחד בהיסטוריה הארוכה של המאבק העדתי שמתנהל בזירה המוזיקלית, החל מחבורת לול, דרך זוהר ארגוב, אתניקס ואייל גולן והמשך המאבק העכשווי של הזמר המזרחי כיום. הרי גם אחרי שכבש את הקהל הרחב והפך לתעשייה עם כוח כלכלי ואלקטורלי עצום, הזמר הים תיכוני מתעקש להיחשב איכותי ולגיטימי בעיני הגופים שמייצגים את המדינה ולקבל את חותמתו הרשמית.
למה דווקא השדה המוזיקלי הפך למארח הקבוע של מאבקים תרבותיים ומעמדיים? "מוזיקה נוטה להיתפס כמעידה על הפנימיות של מי שאוהב אותה יותר מאשר אמנויות אחרות", מסביר ד"ר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית, את הקשר הרגשי החזק שבין הערצה מוזיקלית לזהות העצמית. "גיל ההתבגרות, אם נדבר עליו בהקשר הפסיכולוגי יותר מאשר הביולוגי, הוא תקופה שבה אנשים מגבשים את הזהות שלהם, ומוזיקה מהווה אמצעי מאוד שימושי לגיבוש של זהות. למוזיקה יש תפקיד משמעותי בללמד אותם מי הם בעצם, והקישור הזה בין מוזיקה לזהות הפרטית אומר גם שכל מתקפה על המוזיקה שאתה אוהב נחווית כמתקפה אישית על מי שאתה. להעליב את האמן שאתה אוהב זה להעליב פן מסוים בעצמיות שלך. ישנה גם התחושה ש'היא באמת מבינה אותי', למרות שמיליונים אחרים חשים את זה במקביל. היא באמת מבינה אותך כי היא בעצם עזרה לייצר פן מסוים של מי שאת".
בן הרוש מעידה בעצמה שהזהות המתעצבת שלה כילדה השפיעה על היחס שלה לשתי הזמרות. "הייתי צעירה מדי להיות מעריצה שרופה או חלק מאחד המחנות, אבל כילדה מזרחית, היו כל הזמן אומרים לי שאני דומה לעפרה", היא מספרת. "העדפתי את ירדנה, אבל בדיעבד אני חושדת שזה כנראה משום שהיו לי שאיפות אליטיסטיות, להיות בצד של המקובלים. דווקא כשהתבגרתי התחברתי לעפרה, לשירה האדירה שלה ובעיקר לסיפור של אותה ילדה משכונת התקווה שניפצה את תקרת הזכוכית".
ילדי ניינטיז שלא מחזיקים בזיכרון חי של הנפשות הפועלות יכולים להיעזר בדוגמאות עדכניות, כמו למשל זכייתה של נינט טייב ב"כוכב נולד" ב-2003 על הבמה בניצנים, שהייתה גם היא אפופה בפוליטיקה של זהויות. נינט הייתה החיילת המתוקה מקריית גת שיכולה לזגזג בקלות בין זמר מזרחי לרוק מערבי ובכך לחבב עצמה על כולם, ונחשבה גם היא לסינדרלה, כמיטב הקלישאה האהובה. מולה הייתה שירי מיימון, זמרת עם מנעד קולי מרשים יותר, קוקטית, סקסית ותזזיתית. כשנינט ביצעה את הבחירה המבריקה "ים של דמעות", שיר שהוא אחד הסמלים של הקבלה של הזמר המזרחי ללב המיינסטרים, שלא לומר חגיגה של רגשות, כבר לא היה למיימון סיכוי. הישראלים מצביעים עם הלב. הזכייה המפתיעה של הראל מויאל בעונה השנייה של "כוכב נולד" הייתה הניצחון של הנער הכל-ישראלי על הראל סקעת, ללא ספק הזמר הטוב יותר, אבל זה שבחר לבצע שירים מעולם תרבותי אליטיסטי יותר.
עידן הפיוס הגדול
כמו בכל יריבות פוליטית מנוהלת היטב, אדישות לצד המתחרה היא כלי בלתי נפרד לקידום עצמי. הקאט פייטס הכי אפקטיביים, יעידו מומחים, לא רק שאינם מתנהלים ישירות בין הזמרות אלא מתבצעים הפוך על הפוך, באמצעות מחמאות ומחוות שמנקות מכל סימן לדם רע. לפחות על פני השטח.
עפרה וירדנה הקפידו לפרגן האחת לשנייה בראיונות, ולאחר שירדנה נורתה בדיו, עפרה כמובן גינתה את המעשה. המקרים שהן התראיינו ביחד היו ספורים, ונדיר שהצליחו להוציא מהן עוינות אחת כלפי השנייה. זה קרה בסופו של דבר בהתבטאות שמתגלה לראשונה בסרט: בסופו של דבר, היריבות שהחלה על רקע תחרות מקצועית בלבד וגלשה לפסים רגשיים וסימבוליים נקטעה על ידי נסיקת הקריירה של חזה. היא עברה לשחק במגרש אחר לחלוטין, באירופה, ובארץ זכתה לפרגונים מצד היריבה לשעבר ירדנה ארזי. בשנת 2000 נפטרה חזה כתוצאה מסיבוכים של מחלת האיידס, והיממה מדינה שלמה.
מקבילה בינלאומית היא המקרה של וויטני יוסטון ומריה קארי. יוסטון הייתה כבר כוכבת גדולה כשקארי הגיחה עם אלבום בכורה שמכר מיד 15 מיליון עותקים, ושתיהן הובילו את המצעדים עם יתרון בולט משותף: המנעד הקולי שלהן. כשמריה החלה לכבוש את המצעדים, וויטני נתקלה בשאלות על האיום הפוטנציאלי שלה כמעט בכל ראיון. באחד מהם, מרוב שעייפה מהשאלה, היא ענתה: "מה אני חושבת עליה? אני לא חושבת עליה". שנייה לאחר מכן אמרה שמריה היא זמרת טובה, אבל הציטוט כבר הלהיט יריבות של ממש, לפחות כלפי חוץ.
ההיסטוריה מלמדת שריב טוב הוא הזדמנות מעולה למינוף תקשורתי עד לנקודה שבה כולם ממצים אותו ומתרגלים אליו, ואז מגיע תורו של הפיוס. עפרה חזה ובצלאל אלוני הציעו, כמחווה קולגיאלית, לכתוב עבורה את השיר שאיתו תתחרה באירוויזיון. גם במקרה של וויטני ומריה היה פיוס ציבורי, כשבמטות מערכי השיווק שלהן הבינו שיש כאן הזדמנות פז. במקום להכחיש את היריבות, השתיים השתתפו במיצג יחסי ציבור שכלל דואט משותף לפסקול וכלל רגע מביך במיוחד בו הן עלו לבמת טקס פרסים לבושות באותה השמלה, ממחיזות מריבה ואז קורעות מעצמן בד כדי לחשוף עיצובים מעט שונים. מאוחר יותר התגרשה קארי מטומי מוטולה, נשיא חברת התקליטים "סוני" ומי שגילה אותה, השילה את תדמית הנערה מהבית השכן והמציאה את עצמה מחדש כדיוות פופ מינית. התפנית הקרייריסטית שלה, שהגיעה יחד עם תחילת ההידרדרות של וויטני במורד מחילת הארנב שהסתיימה במותה, סיימה את היריבות אחת ולתמיד.
ממש כמו במקרה של עפרה וירדנה, אחת מהן פשוט הוציאה את עצמה מהזירה, לא על מנת לסיים את היריבות אלא פשוט כמהלך קרייריסטי שאין לו שום קשר ליריבה, בין אם היא מדומיינת או שלא. נראה שעבור המוזיקאיות, היריבויות האלה הן בגדר אבן דרך הכרחית בקריירה מתגמלת, ועבור המעריצות הצעירות - שלב משמעותי בעיצוב הזהות העצמית שלהן.
אבל בעידן שבו נשים מרימות את ראשן, מפנימות שרק אם יתאחדו הן יכולות לנצח, נראה שהאסטרטגיה החדשה היא דווקא סיסטרהוד. כי למה להוריד אם אפשר להרים?