לינה, שימי על עצמך משהו
בעונה הראשונה זה עוד היה נסבל, אבל בפרקים ששודרו עד כה מהעונה השנייה (חמישה במספר), כמעט בכל פרק של "בנות" אנחנו זוכים לראות את דמותה של האנה, שמגולמת על ידי יוצרת וכותבת הסדרה לינה דנהאם, בעירום. חלקי או מלא. וזה לא שיש לי בעיה עם עירום, נשי או גברי, אבל כשהוא מולי על המסך אני מודה שאני מעדיפה אותו אסתטי. חטוב, חלק ונטול צלוליט.
ולא, אני ממש לא נגד אנשים מלאים או סתם כאלה שלא נכנסים לתבנית הגוף האידאלי שאיתה שטפו לנו את המוח לאורך השנים. כמה מחברי הטובים ביותר וכן, גם הבבואה הנשקפת מולי בראי רחוקים מאד מאידאל זה. זה מאד לא פוליטיקלי קורקט ואפילו ביני לבין עצמי (שעצמי מחשיבה את ביני לפמיניסטית), קשה לי להודות בכך. איך זה שהעירום של האנה מעורר בי כזאת דחייה? איך הטבעיות שבה היא חושפת את ישבנה בתחתוני חוטיני דוחה אותי? הרי זה עושה אותי גרועה כאחרון קוראי "בלייזר".
האנה, דמותה של לינה בסדרה, זורקת לי בפרצוף את הפחד הכי גדול שלי. להיות שמנה. יותר מזה, להיות שמנה ולא להיות מודעת לזה. להיות שמנה ובמקום להתכסות באוהלים עצומים ולהסתתר מהעולם, להתהלך במכנסונים קטנטנים וחולצת בטן ולשים זין על כולם.
זה לא נעים לי. מבחינתי, נחמד יותר לצפות בקארי ברדשואו וחברותיה שארבעתן יחד שוקלות כמו האנה אחת כזאת. לחלום שזה אפשרי לכתוב טור בעיתון ולקנות ג'ימי צ'ו בתדירות שאני קונה קוטג'. הכל אצלן כל כך נקי ומסודר תמיד, אפילו הסקס. זה אולי הפוך מהחיים, אבל גם ככה זאת טלוויזיה.
(אורנית פרידמן)
לינה, מצדיעים לך ולכרס
לינה דנהאם היא ילדת כאפות, אני מסכימה. היא מה שמכונה בעברית "שמנשטוחה", כי איתרע מזלה להיות גם דבה וגם בלי ציצים. אחרים עלולים להשתמש בשלל הטיות של השורש כ.נ.ף, וזה גם בסדר. אבל מה שכיף זה שממש אין לה בעיה עם זה. אין לה בעיה להתלבש מוזר, אין לה בעיה להוריד את הבגדים המוזרים האלה (שקטנים עליה) מול המסך, וכמו שראינו בפרק חמש של "בנות", גם אין לה בעיה לשחק פינג פונג בעירום. חלק מהצופים דיממו מהעיניים ולחלק זה לא הזיז, כי זה היה פרק מבריק ומרגש (בהערת אגב יש לציין שלמרות שנוטים להשמיץ את העונה השנייה של "בנות", בינתיים היו בה חמישה פרקים, שניים אדירים ואחד מושלם).
אז כן, אנחנו רואים את שדיה הקטנים והמשונים מקפצים לא מעט על המסך, אבל אני מוכרחה להודות שאני דווקא נהנית מכל העסק. העירום שלה מפתיע ואחר, טווח המשקל שלה מזכיר יותר את שלי מאשר ה-BMI המאפיין את קארי ברדשואו ומכרסמים קטנים, ופתאום זה לא נראה לי כזה נורא. אני שמחה להזדהות ולא להעריץ. הגוף האנושי הוא קונספט מעניין וגיוון אף פעם לא היה מוערך דיו. לא רק שאנחנו צריכים עוד בחורות ערומות בטלוויזיה (וגם בחורים), אנחנו צריכים עוד נשים כמו דנהאם בטלוויזיה שיזכירו לנו שמושך וסקסי זה גם טבעי ונוח (בתקווה לא לצאת כמו איזה נספח בברושור של קום איל פו).
נוח לחבוט בדנהאם כי הרבה פעמים היא מעצבנת, וכי לא ברור אם חוסר המודעות שלה מזויף, אמיתי או שהיא סתם שמה זין. אבל בין חולצת רשת חושפת פטמות או עוד קלוז אפ על תנוחה לא מחמיאה שמבליטה כרס משתפלת, יש מישהי שמצליחה לכתוב ולהגיד גם דברים חכמים ורגישים, ולתת את התחושה שאם היא אוהבת את עצמה ואת הגוף שלה, אולי גם לנו קצת מותר.
(נטע חוטר)
