יאללה הביתה! בונד, תעשה כמו רוחמה אברהם בלילא ותפרוש
אז נכון, מדובר במורשת מסוקסת ועמוסת טסטוסטרון, בונד הוא האלפא מייל האולטימטיבי שממש את כל הפנטזיות הגבריות, כלומר לשתות, לזיין, להרוג וללבוש טוקסידו, ושאר דברים שהופכים את אישיותו למורכבת כביצת הפתעה. אבל אי אפשר שלא לתהות, עד מתי? רבאק, בנאדם, אפילו רוחמה אברהם בלילא כבר הבינה רמזים ופרשה. אני מבינה שמדובר בסרטי נוסחה שהם חלק מז'אנר, ממסורת, אבל לא הגיוני שאני היחידה שהרפטטיביות הזאת משעממת אותה, שמייחלת למשהו קצת יותר מנוער ומעורבב ועם קצת פחות קאצ' פרייזים על וודקה מרטיני.
נכון שתמיד מדובר בסרטים מושקעים ומהוקצעים ועמוסי אקשן, ואולי בעבר עוד הצליחו להמם את הקהל עם שלל רקטות מעופפות וגאדג'טים מגניבולים, אבל היום קצת יותר קשה להרשים אותנו. הדבר היחידי שמצליח להפתיע כל פעם מחדש זה עד כמה יצליחו למסחר את המותג, הסרטים בסדרה כבר נראים כמו עמודי פרסומות ב"בלייזר" ובונד עצמו נראה כמו פרסומת ל"אולד ספייס", רק פחות מצחיק.
אז אמנם בונד תמיד יישאר חלק חשוב מהמסורת הבריטית, עמוד תווך בסרטי הריגול, אבן פינה בהגדרת הגבריות והדבר המשמעותי היחיד שפירס ברוסנן עשה בקריירה, אבל אולי אחרי חמישים שנה ועשרים ושלושה סרטים, הוא יכול גם קצת לנוח בשירות הוד מלכותה. הבטיחו לנו פעם שהוא ימות ביום אחר, למה לא היום?
(נטע חוטר)
בונד לנצח! מה שטוב להוד מלכותה, טוב גם לנו
אז כמה נכסים אתם מכירים ששרדו כאן 50 שנה? כאלה שידעו להתאים את עצמם לימי המלחמה הקרה, נלחמו בקומוניזם, שרדו את שנות ה-80 בלי לגדל אפרו ושפם של כוכב סרטי מבוגרים גרמני, והגיעו עד לימי קבוצות הצללים וארגוני הטרור של ימינו. כאלה שהיו שם מאז ומעולם (גם אחרי שג'ורג' לזנבי וטימותי דלטון עשו בושות) עם אותה חליפת שלושה חלקים, סקס אפיל בלתי נגמר ודרינק עם מניירות של פקאצה. נכונים לשרת את הוד מלכותה בכל עת, בתנאי שבעת הזאת אף נערה נטולת עכבות מיניות עם מבטא מוזר לא החליטה בדיוק לעשות בהם את זממה.
בעידן שבו אנשים בחליפות מגוחכות צריכים לירות לייזר מהאף כדי לגרום לנו להפסיק לפהק, יש משהו מאד קסום בעובדה ש-007 עדיין נמצא איתנו גם ב-2012. המכוניות משודרגות, הנערות משופצות, הגאדג'טים כבר מתאימים יותר לסרטי מד"ב, אבל בניגוד לכל גיבורי האינסטנט האחרים של היום, דמות הסוכן החשאי שפועל בלב השטח של האויב רלוונטית מתמיד. אמינות אף פעם לא הייתה החלק החזק בסדרה הזו, גם לא איכות הדיאלוגים או עומק הדמויות (למרות שחייבים להודות, היו להם את הרגעים שלהם). מוקד הכוח של המסורת בת חצי המאה הזו נמצא בשילוב המיוחד הזה בין הרציני לכיפי. זה שמאפשר לנצח את הרעים תוך כדי קריצה מלאת חשיבות עצמית ומבטא בריטי קלאסי, שמעניק לכל המותג הזה את הארומה היוקרתית שלו. אחרי הכל אם המלכה בכבודה ובעצמה הסכימה לעשות לו כבוד, מי אנחנו שנוותר עליו כל כך מהר?
(אילן קפרוב)