אף אחד לא שארלי: שתיקת הפוליטיקאים על ביטול מכירת המגזין בישראל היא צביעות
ההחלטה לבטל את אירוע המכירה המיוחד של גיליון "שארלי הבדו" האחרון, שהיה אמור להתקיים הערב, התקבלה בקול דממה. בנימין נתניהו, שקפץ על המטוס לפריז כדי לצעוד עם מנהיגי העולם, לא מצא עד כה לנכון להביע את עמדתו בסוגיה. הפוליטיקאים האחרים, מימין ומשמאל, לא טובים ממנו
תחשבו על עיתון. תכניו פרובוקטיביים, עולבים, פוגעניים. יש אנשים שהתכנים מעוררים בהם זעם. האנשים הללו נפגעים, כועסים, מאיימים בתגובה אלימה. הצד השני מתקפל. הוא לא רוצה להסתבך, לא רוצה לעורר מדון, לא רוצה להעיר שדים בריונים מרבצם. העיתון לא יימכר. השקט יישמר. והאלימות תנצח.
כל זה לא קרה ל"שארלי הבדו" בפריז. כל זה קרה ל"שארלי הבדו" בישראל.
ההחלטה של סטימצקי לבטל את אירוע המכירה המיוחד שבו תכננה למכור את גיליונו האחרון של "שארלי הבדו" היא כניעה לטרור מחשבתי, שהוא מבשר בואו של הטרור הממשי. זו החלטה מצערת, מאכזבת ומכעיסה. העובדה שהמגזין יימכר באינטרנט לא מפחיתה מהעיקרון הנפסד שבמסגרתו נפגע חופש הביטוי לא באמצעות מהלכים לגיטימיים של חקיקה או מחאה ציבורית, אלא באמצעות איומים והפחדות.
גם אם אפשר היה לקוות שסטימצקי תפגין עמידה איתנה כנגד האיומים, הרי שאת האצבע המאשימה לא צריך להפנות כלפיה. הפחד מפני תגובה אלימה של קיצונים הוא טבעי ומובן. אחד הלקחים הבלתי נמנעים של הטבח במשרדי "שארלי הבדו" – לקח שהחברה המערבית, מסיבות מובנות, מתקשה לקבל – הוא שכלבים נובחים עלולים גם לנשוך. כולם מהללים את האומץ שגילו אנשי המגזין הצרפתי, שהמשיכו לאייר קריקטורות פוגעניות חרף האיומים. כולם מתעלמים מהעובדה שהאומץ הזה עלה להם בחייהם. כמה אנשים היו מוכנים לסכן את חייהם בשביל קריקטורה בעיתון?
הם מ-פ-ח-דים
לא מעט מאיירים הביעו את חששם מאיור קריקטורות דומות בעקבות הפיגוע. "אין עכשיו בעולם קריקטוריסט או מו"ל שיעז בכלל להתעסק אתם", סיפר עמוס בידרמן ב"הארץ" על הפחד מהמוסלמים הקיצונים, "כולם רועדים מפחד". "אין לי אומץ לעשות קריקטורה של מוחמד", אמר המאייר האגדי רוברט קראמב לכתבת ה"ניו יורק אובזרבר". "אני מפחד למות", כתב בפשטות אלי ואלי ב"ניו רפאבליק".
בדיוק על רקע זה נולדה מחאת "גם אני שארלי" שסחפה את העולם. בדיוק על רקע זה התגבשה צעדת הסולידריות של מנהיגי העולם בפריז. ובדיוק על רקע זה גלש בנימין נתניהו אל הפרשה. נתניהו מתח את נהלי האבטחה עד לקצה כדי לאפשר את השתתפותו במצעד. משהגיע לשם, הוא השתחל בין המנהיגים במיומנות נחשית עד שתפס את מקומו בשורה הראשונה, למען יידע העולם כולו מי עומד בחזית המאבק הנחוש נגד הטרור האיסלאמי. סליחה, למען חופש הביטוי.
אותו נתניהו לא מצא לנכון עד כה להביע תמיכה בסטימצקי או התנגדות לביטול המכירה. האיש שעשה מאמצים כבירים כדי לנסוע לפריז ולהתייצב בראש הצועדים, לא הצליח לנפק אפילו סטטוס פייסבוק שיגנה את נבואות הזעם של ארגונים ערבים ושל פוליטיקאים ערבים.
הראשון לצעוד. נתניהו | צילום:
רויטרס
עכשיו דממה
נתניהו לא לבד בשתיקתו המבישה. נכון שבמקרה שלו החטא מסנוור בצביעותו, אבל כמעט כל נבחרי הציבור הישראלים שותקים כמוהו. בודדים – אביגדור ליברמן וישראל כץ מימין, דב חנין משמאל – הגיבו על הפרשה. אבירי חופש הביטוי של השמאל נאלמו. אפשר רק לנחש מה היו אומרים איציק שמולי וזהבה גלאון אם ח"כים חרדים או נערי גבעות היו מאיימים שמערכון פוגעני ב"ארץ נהדרת" יעורר מהומת אלוהים.
ואם שתיקת השמאל תמוהה ומעוררת חשד, הרי שהיעלמותו של משמר הכבוד הלאומי של הימין היא כבר עניין שקשה לתפוס. הרי התבטאויות שנויות במחלוקת של ח"כים ערבים הן הלחם והחמאה של האידיאולוגים הימנים. איך יכול להיות שרק ליברמן וכץ זיהו את ההרמה להנחתה? האם איילת שקד עסוקה כל כך ביגאל סרנה עד שהיא שכחה ממסעוד גנאים?
שתיקת נבחרי הציבור היא חרפה. הספיח הישראלי של פרשת "שארלי הבדו" הוא מבחן לדמוקרטיה הישראלית, והציון – כרגיל – הוא "נכשל". במקום שבו ממשלת צרפת הצליחה – לחבק, לגבות ולתמוך – אנחנו כשלנו. את כל מה שלמדנו בפריז, שכחנו ברמת גן. אין סולידריות, אין עמידה על העקרונות, אין מלחמה על חופש הביטוי. להצטלם בפריז במצעד מחאה זה טוב לפרסטיז'ה. לנקוט עמדה בדיון פנימי קונטרוברסלי – פחות טוב.
חבל שאין "שארלי הבדו" ישראלי. הצביעות הזאת יכולה הייתה לככב על השער שלו.
