אבא שלי נפטר לפני שלושה חודשים. כשבוע לאחר החתונה שלי הוא אובחן בסרטן מתקדם, וחודשיים וחצי אחרי הדיאגנוזה הראשונית הוא כבר נפטר. זאת היתה חצי שנה שבה חוויתי את האושר הגדול ביותר בחיי וכן את העצב הגולמי ביותר. שום דבר לא יכול להכין אותך ממש למוות של הורה, בטח לא של הפטריארך המשפחתי. זה היה מפתיע, קטלני, כואב - ועדיין לא הגיוני. מצאתי את עצמי על קו ישראל-ניו יורק, שם אני גר כבר כמה שנים, נוסע הלוך חזור בין שתי יבשות, בניסיון לבלות רגעים אחרונים עם אבי. הספקנו להתחבק ולבלות בשתיקה. החלפתי לו קטטר והגשתי בקשות לביטול חובות בביטוח לאומי. התחושה שהוא נלקח ללא שום הכנה היא שרדפה אותי, ומצאתי את עצמי מספר לחברים שעם עוד כמה שנים עם הפסיכולוגית הנוכחית שלי, כנראה שאני ואבא שלי היינו עוד יכולים להיות חברים טובים. הוא נפטר בנובמבר וכך החלה לה תקופה חדשה של אבל.
ניו יורק תמיד הייתה החלום. כמו כל הומואית שגדלה בניינטיז, חלמתי גם אני לעטות על עצמי את חצאית הטוטו הוורודה ביותר שאמצא, ולפסוע ברחובות מנהטן בתקווה שאוטובוס שעליו מרוחות הפנים שלי ישפריץ עליי קצת מים ואבק כוכבים. בתור בן עשרה, הייתי נשאר ער עד מאוחר בימי שישי, מחכה בקוצר רוח למרתון סקס והעיר הגדולה שחיכה רק לי בכל סוף שבוע. ראיתי את כל הפרקים והקשבתי לכל העצות שנתנו נשים בגיל של אמא שלי. קרי, מירנדה, שרלוט וסמנתה הכתיבו לדור שלם איך לחשוב על סקס, איך לעשות אותו ואז איך לרכל עליו עם החברות הכי טובות. הן הכינו אותנו להתמודד עם עורלה, מין אנאלי, ביסקסואליות והפרשי גיל, מין דת ותרבות. מהר מאוד התברר כי אני הסמנתה של החבורה - פטרונית כמו שאני נימפומנית, עם פה שלא היה מבייש את מתי המקלל. ניו יורק הרגישה כאילו רק חיכתה שאבוא כדי שתוכל להפוך אותי לכוכב של הסרט בו אני חי. כמו קרי התחלתי לכתוב (אמנם לא טור סקסי שבועי אבל דוקטורט) ובעקבות שרלוט הלכתי ומצאתי לעצמי בעל יהודי טוב. 'מירנדה אני לא', תמיד הייתי אומר.
לאחר חודשיים של התאבלות וניתוק מוחלט מהציביליזציה התחלתי לחזור לעצמי ולהתאפס על המתרחש סביבי. שמתי לב שחברת הניהול של הבניין שאני ובעלי גרים בו החליטה, ללא התראה מוקדמת, לקחת ממני סכום עתק (כמאתיים חמישים דולר), שהותיר אותי ואת חשבון הבנק שלי במינוס, הבנתי שהוכרזה מלחמה ושאני צמא לדם. התקשרתי למוקד שלהם ודיברתי עם ג'יימס, בחור חביב שעוד יתחרט שענה לשיחה ממני. לאחר שהסברתי לו את המצב, ג'יימס ניסה להסביר שנשלחו שני מכתבים בעניין הסכום שנלקח, ושכעת אין ביכולתו לעשות דבר. כשהתעקשתי שהמכתבים מעולם לא הגיעו אליי ודרשתי שיבדוק לאיזו כתובת נשלחו, הבנתי שג'יימס מתחיל לפחד מהמפולת שהולכת לפגוע בו. לאחר בדיקה, אישר ג'יימס שהמכתבים אכן נשלחו לכתובת הלא נכונה ולמרות זאת, הוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד להציע את סליחתו הכנה.
העשן שיצא לי מהאוזניים החל למלא את חלל החדר וקולי הלך והתגבר בכל פעם שג'יימס טען שנית שאין באפשרותו להחזיר לי את מה שנלקח ממני. מלא בזעם התחלתי לצעוק שאני לא מצליח להבין איך סליחה אמורה לשנות את המצב הקיים, את המינוס בחשבון הבנק או את האגו הפגוע שלי. ג'יימס ניסה לנחם ולומר שאם היה במצב שלי היה מרגיש אותו כעס על אי הצדק שנעשה. זה רק הרתיח אותי עוד יותר - "אנחנו לא מדברים פה על החשבון שלך, ג'יימס", צווחתי, "בלי שום הכנה מוקדמת לקחתם ממני, לא נתתם לי אפילו רגע להיערך למצב החדש הזה ועכשיו, למרות שאתם מודים שהטעות היא שלכם, אני עדיין זה שמשלם את המחיר!". לאחר דיבור עם האחראית על ג'יימס, הגענו להסכמה בנוגע להחזר ותוכנית תשלומים, אבל את השלווה שלי - איבדתי. את שארית היום ביליתי עם לחץ דם גבוה וחוסר יכולת לחשוב על משהו אחר חוץ מהעוול שנעשה לי.
למחרת, סיפרתי לחברה על הגיהינום הבירוקרטי אותו עברתי ורק בסוף הסיפור הבנתי: אני מירנדה. בפרק המופתי בעונה ארבע, "My Motherboard, My Self", מירנדה מאבדת את אמה בפתאומיות עקב התקף לב. אבודה בעצמה ותקועה הרחק בפילדלפיה, מירנדה האבלה מגיעה לקניון לקנות חזייה שחורה שתוכל ללבוש להלוויה, ונתקלת בלוסיל, מוכרת דעתנית ואגרסיבית שמנסה בכל כוחה לעזור לה במציאת המידה המתאימה לה. מירנדה מנסה לנפנף אותה, אך לוסיל לא מוותרת. היא נכנסת לתוך תא ההלבשה ודוחפת ידיים בניסיון לסדר את כתפיות החזייה של מירנדה, תוך כדי שהיא מרגיעה אותה כי היא, כאשת מקצוע, יודעת מה הכי טוב עבורה. "לא את לא!" צורחת מירנדה, "אני חושבת שאני יודעת מה הכי טוב לי". את החצי השני של המשפט אומרת מירנדה עם שבר בקולה. השבר הזה מייצג רגע של מודעות, בו מירנדה מבינה כי את הריב הזה לעולם לא תוכל לנהל שוב עם אמה. היא מתחילה לבכות ומתנצלת, מספרת כי אמה בדיוק נפטרה, ולוסיל, שיודעת מה הכי טוב עבור כולנו, מחבקת אותה בדממה.
תוך כדי התיאורים שלי צועק על ג'יימס שהוא לקח ממני משהו ומסרב להחזיר, הבנתי שאני בעצם לא מבכה על כמה מאות הדולרים שבזזו ממני, אבל על כך שללא הכנה מוקדמת נלקח ממני אבי. שום סליחה לא תוכל להחזיר אותו. רציתי להסביר לג'יימס שכמו מירנדה, אני מתמודד עם אי צדק תהומי כרגע, שאבא שלי נפטר, ויותר מזה: שאחרי שנים של הכחשה הבנתי שאני בעצם מירנדה. החוזק שהיא מפגינה יחד עם חוש צדק שמתפתח לאורך הסדרה כולה, הופכים את רגע המשבר הזה לעוצמתי במיוחד, כי לא ציפינו שמירנדה תאבד ככה שליטה. סקס והעיר הגדולה, שהכינה אותנו לרגעי הקליימקס של החיים, הגישה פה אורגזמה אמוציונאלית עמוקה ומהדהדת. יותר מעשור לאחר צפיית הפרק התברר לי שהסדרה לא רק לימדה אותי על הערך של נעלי ג'ימי צ'ו אלא גם כיצד לנווט את האפלה שמגיעה לאחר מוות של הורה. האינטימיות הרגשית שמירנדה חוותה עם לוסיל מאלצת אותי להקדיש את מאמר זה לא רק לזכרו של אבי, אלא גם לג'יימס, שלמרות הצעקות הצליח לעזור לי למדוד חזיות.