זוהי שעת ערב מוקדמת, ועידית לינוביץ' (גילת אנקורי) מטולטלת ומתולתלת. היא כרגע גילתה שארוחת הערב המפוארת שהיא מתזמרת ומוציאה לפועל כבר שעות ארוכות - נהרסה. מה זה נהרסה, נחרבה עד היסוד, הפכה לאפר ועפר. מייט אז וול תקראו לחברא קדישא כי הארוחה הזאת מתה, וכך גם מערכת היחסים של עידית ובן זוגה, מייק (שלמה סדן). הסיבה - אחת היא: אותו מייק, שובב נואף אך טוב לב, והאדם היחידי בעולם שיכול להתחרות בעידית בתחום לבישת החולצות המבריקות, שכח לקנות את יין הבורדו שאמור ללוות את מנת הפילה שתוגש הערב. וזו לא סתם ארוחה, אלא ארוחת הודייה לרב פקד עמיקם חורש (אבי פניני), שניהל את חקירת חטיפת של שרון לינוביץ', בתה של עידית ובתו החורגת של מייק. כשמייק מציע לעידית שתודה לאותו עמיקם עם שידוך אחר של בשר ויין, היא קוצפת. מבטה מזוגג כמעט מרוב כעס, ובבוז ששמור בדרך כלל לגיבורות שייקספיריות היא מתיזה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו".
קודם כל, בואו נוריד את זה מהשולחן המטאפורי (בכל זאת, עידית ערכה פה יפה כל כך): זה לא "אי אפשר פילה בלי בורדו". במסורת הארוכה על שם "הערבים נוהרים לקלפיות", גם הציטוט השגור - זאת אומרת, שגור בפיהם של מי שעיצבו את האישיות ההומואית שלהם בשנות ה-90 - "אי אפשר פילה בלי בורדו" הוא זיכרון שגוי. וכמו שנתניהו בכלל אמר "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", כך גם הציטוט האייקוני ביותר מ"רמת אביב ג'" הוא לא מה שזכרנו.
ולמרות שאין השפלה גדולה יותר מלגלות שאתה בלתי זכיר, יש גם קצת סוואג בזיכרון השגוי הזה. "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו" הוא משפט עוצמתי ומזוהה כל כך, שבעצם אין צורך לזכור אותו כמו שצריך. המהות שלו, התמצית הפילה והבורדואית שבליבו, היא די והותר. ואפשר להבין איך ברבות השנים הציטוט הזה סותת ונשחק עד שהמילה "להגיש" גולחה ממנו ונעלמה. אנחנו מבינים בדיוק את כוונתה של עידית בזכות כוחן של המילים שמקיפות את "להגיש": מצד אחד, אלה "פילה" ו"בורדו" - מילים שקל מאוד לזהות ולהבין את הזרות שלהן, את החריגות המצלולית שלהן בתוך משפט עברי, וישנה גם כמובן ה-"אי אפשר". הו, תצוגת המשחק של גילת אנקורי כשהיא אומרת את ה"אי אפשר" הזה. גם אם הדיבור שלה עוד מדוד ומתון יחסית (בשלב זה בעלילת הסדרה, היו לה דברים חמורים בהרבה לומר לו), הגוף שלה חכם ממנה, וקולה של אנקורי נסדק בצער ובכעס כשהיא אומרת "אי אפשר" - דגש על ה"שר", מה שמעניק למילה גם ניגון ילדותי ולעגני כמעט. איך מייק מצפה ממנה להגיש פילה בלי בורדו? איך אפשר להרשים פקד משטרה שאת נמשכת אליו בסתר למרות ואולי בגלל שהוא האיש שאיתר את בתך החטופה, ויעזור לך בהמשך לגלות שמי שעומדים מאחורי החטיפה הם אחיך והמאהבת לשעבר של בן זוגך?
הרי "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו" לא נולד יש מאין. זה לא סתם דיון קולינרי, אלא קרב ענקים רגשי שאוצר בתוכו את כל ההיסטוריה הזוגית של מייק ועידית. הרי למייק היו מאהבות לאורך כל נישואיו לעידית, וגם היא לא טמנה ידה בצלחת הבגידות. החטיפה של שרון ב"רמת אביב ג'" הייתה כמעט אירוע של פיוס בין בני הזוג, שסוף-סוף הייתה להם מטרה משותפת שלא כללה ניסיון השתלטות על מתפרה או משהו. אולם טראומות פועלות באופנים שונים ומשונים, והחטיפה רק הרחיקה יותר את עידית ממייק. כשעמיקם נכנס לחייה - משהו בה ניצת. זה היה קראש הרסני אבל גם מרפא ומחייה שהוכיח לה שהיא ראויה לאהבה ולחיזורים ולתשומת הלב שהיא לא מקבלת מהאיש שנישאה לו. תהיו בטוחים שלו המצב היה הפוך, עמיקם היה קונה שלושה יינות שונים שיחמיאו לכל מנה ומנה בארוחה הארורה הזאת.
זה באמת הרגע הטוב ביותר לדבר בו על הארוחה. הזכרתי קודם ש"פילה" ו"בורדו" נשמעות לנו זרות, שיש בהן משהו לא עברי, ולכן גם לא לגמרי ישראלי ולא לגמרי שלנו. לא לגמרי מעורר הזדהות. ובאמצע שנות ה-90, הצירוף שלהם הוא גם צירוף קומי. ההבדלה בין נתחים שונים של בשר שמורה עוד לעלית של העלית, והבנה דקדקנית כל כך ביין - לא סתם יין אדום עם בקר, אלא פאקינג בורדו - היא בכלל מדע בדיוני. מי דיבר ככה אז, מה העז אפילו לחשוב ככה? הדמויות ב"רמת אביב ג'" היו קריקטורות של עושר, מטאפורות של כסף. אמנם קרו להן דברים איומים ונוראיים, אבל תמיד נשמרה כלפיהן גם מידה של ביקורת וריחוק. הן ריכזו וניקזו אליהן את כל מה שהדמיון הישראלי הקולקטיבי הכיל באותן שנים על העשירון העליון, והמחשבה על כך שבבתים מסוימים מתאימים יין מסוים למנת בשר מסוימת נראתה מוגזמת, קטנונית ולא נגישה - בדיוק מה שיוצרי הסדרה רצו. וגם אם בחלומותיהם הוורודים ביותר הם לא דמיינו שזה יהיה המשפט שישרוד בזיכרון התרבותי (אגב, כמה סדרות ישראליות משנות ה-90 הנפיקו ציטוטים שעדיין נאמרים היום? שלוש, וגם זה בנדיבות אין קץ), הם ידעו מה הם עושים, והם ידעו שחשוב לשלב בין הפאתוס לביקורת. במחי משפט אחד, הסדרה הרחיקה את הדמויות מצופיה וגרמה להן להיראות מפונקות ואטומות יותר בגלל הרווחה הכלכלית שלהן, אבל גם אנושיות יותר. בדירת הפאר של עידית ומייק רבים לפני שהאורחים באים בדיוק כמו בבתים שלכם.
\\
אין מה לרקלם עכשיו את "רמת אביב ג'" ולטעון שהיא הייתה בכלל מחאה חברתית שהתחפשה לאופרת סבון. זה לא האישו, וטוב גם שתישאר במקומה כמוצג מוזיאוני קיטשי. כי זה אחד מסודות כוחה, בעצם: הקיטש. הפאתוס. רסיסי הרגש הכנים והמשכנעים שהבליחו בה מדי פעם, והפכו אותה לא רק לסדרה נצפית אלא לסדרה אהובה. לשינוי בנוף הטלוויזיוני, לנקודת מפנה שרק אחריה יכלו להגיע הטלנובלות של שנות האלפיים, וסדרות הילדים והנוער שהעתיקו מאותן טלנובלות את ערכי ההפקה והשלדים העלילתיים. בלי "רמת אביב ג'" לא היו "לגעת באושר" ו"השיר שלנו", ולא "השמיניה", "גאליס" או "התחנה". בל נזכור את "רמת אביב ג'" כסדרה טובה, אבל הבה נזכור אותה כסדרה חשובה, כצעד טוב ומתבקש בהפיכתה של ישראל למדינה שמייצרת טלוויזיה מעולה (וגם לא מעולה. זה בסדר, יש מקום לכולם). ואין הוכחה טובה יותר לחשיבותה מאשר שש המילים הקצרות האלה, הפואמה הזו, הסטיקר הזה, ההמנון הזה: אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו.