בערך באמצע הפרק האחרון של העונה השנייה של איש חשוב מאוד, יהודה לוי אומר לכריס נות', שמגלם גם הוא גרסה של עצמו, שהוא חייב לחרבן. השניים נמצאים יחד על סט צילומי סרט, ותנאי מזג אוויר מאלצים אותם לבלות את הלילה בלוקיישן. "Do your thing", אומר לו נות', ולוי נכנס לשירותים הקטנטנים ומעוררי הקלאוסטרופוביה שבתוך הקרוון. הכיור כמעט משפשף לו את הכתף, הדלת סוגרת על הכתף השנייה ומלפניו רק קיר. "היא הבנאדם הכי נרקיסיסטי שראיתי בחיים שלי!", הוא צורח בכעס מעבר לדלת הסגורה, כשהוא מתייחס לבת זוגו אלי (נטע ריסקין). ואז זה מגיע. פלופ.
פלופ. הצליל שאי אפשר לטעות בו, זה שכולנו מכירים היטב ויודעים לזהות בכל מקום. אין דרך מעודנת להגיד את זה - מדובר בחתיכת חרא שנוחתת אל תוך המים של האסלה. הדבר הראשון שהסצנה הזאת הזכירה לי היא את השיטה הפרטית והאישית שלי להפחתת חרדות. כלומר, היא היתה פרטית ואישית עד שהחלטתי לפרסם אותה כאן - השיטה שלי היא לדמיין את קים קרדשיאן מחרבנת. יכול להיות שהמחשבה מגעילה אתכם, יכול להיות שהיא מצחיקה אתכם, אבל דבר אחד בטוח - אין כמו פעולות מסריחות ובלתי רצוניות של גוף האדם כדי להזכיר לנו שבסופו של דבר כולנו דומים, וכולנו די חסרי משמעות. לא במובן של שום דבר לא חשוב כי כולנו נמות בסוף (אם כי, בואו), אלא יותר כמו - כולנו מחרבנים, אז כדאי שננסה להיות קצת יותר טובים אחד לשני במקום לשים דגש תמידי על ההבדלים בינינו, להשוות את עצמנו לאחרים וכתוצאה מכך לשנוא אותם, או את עצמנו.
אם צפיתם בעונה השנייה של איש חשוב מאוד, ברור לכם שאף בחירה שיוצרת הסדרה שירלי מושיוף עושה אינה מקרית. הכל סמלי ולהכל יש משמעות, ובעונה הזאת היא ולוי בוחנים איך אחד הכוכבים הכי גדולים בארץ מתמודד עם חוקי המשחק החברתיים והעסקיים של הוליווד, כשהוא רגיל לחום ואהבה אבל גם לישירות, ספונטניות וגמישות בכללים חברתיים. בפרק המדובר השניים נתקעים על סט הצילומים בגלל תנאי מזג אוויר, וכשעוזרת הפקה מספרת לנות' שהמסוק שבא לחלץ אותו בדרך, הוא מגיב בתמיהה ומסרב להצעה, באקט צנוע. הוא אולי הכוכב הכי גדול על הסט, אבל הוא ממש לא צריך מסוק חילוץ פרטי בשביל לילה אחד, כשיש לו קרוון עם מקלחת ומיטה. ממש אחד מאיתנו. אבל כשהיא שואלת אותו אם הוא רוצה לאכול עם שאר הצוות, הוא מסרב מיד, וכשהוא חושב שיהודה מצלם אותו בזמן שהוא ישן, הוא בכלל הופך לדיווה דרמטית. לוי, מצדו - מחרבן וגם מנגב מול המצלמה.
האקט הזה, הכל כך יומיומי ועם זאת אחד שאנחנו מסתירים ונגעלים ממנו, מציב את לוי בדיוק איפה שמושיוף רוצה אותו ומחדד את הניגוד בין איך שהוא מרשה לעצמו להתנהג בארץ (כמו שהוא מתנהג לסוכנת שלו בפרק 11 הכל כך מעולה) לבין מי שהוא בהוליווד. בתחילת העונה, לוי סובל מהניגוד הזה ומכך שהוא פתאום עובר מלהיות איש חשוב מאוד לסתם עוד איש, אבל עד סופה הוא מבין שהוא מתגעגע לא רק ליחס של האנשים בארץ אליו כאל כוכב, אלא דווקא לצד ההפוך של התהילה הישראלית. כי בארץ, בניגוד להוליווד, לא מניחים אף אחד על כס מלכות, מחטטים לסלבס בחיים ומטרידים אותם ברחוב. אבל יש לזה גם פן חיובי - הקהל הישראלי בחיים לא יתן לכוכבים שלו לשכוח שבסוף היום, כולנו אותו הדבר וכולנו מחרבנים.