תעירו אותי פעם באמצע הלילה ותשאלו כמה כלי טיס הורשו לטוס מעל אזורי טיסה LLP 04 ו-HAIFA LLHA בערב ה-24 בספטמבר 2015 ואגיד לכם גם "מה" וגם "כמובן שכדור תצפית, שני מסוקים ושלושה רחפנים שמשפחת רפאלי אישרה לצורך בלתי נמנע של ניטור מזג האוויר וצילום החתונה של בר ועדי עזרא" ואז אשכב שוב לישון. כי באותו סתיו יפהפה ומקולל של 2015 נדפק לי המוח, וכל מה שעניין אותי היה הערב האחד ההוא. החתונה ההיא. זה אפילו לא קרה בצורה הכרונולוגית ההגיונית. כלומר, זה לא שרותקתי בהכרח לחתונה מרגע שהוכרזה וצרכתי בעניין את הדיווחים על תכנוניה והוצאתה לפועל. לא. אני יודע את מה שאני יודע משום שיומיים אחרי טקס החתונה המדובר ההוא, האנשים הטובים של חברת ההפקות "פילמה" פרסמו ביוטיוב את סרטון החתונה שהכינו חבריהם של רפאלי ועזרא.

אני זוכר את הצפייה הראשונה בו - איפה הייתי (באירוע משפחתי) ומה עשיתי מיד אחר כך (צפיתי בו שוב). זו יצירה סינמטית שאין לה מחבר אחד ואין לה אפילו כותרת, אבל יש בה עולם שלם. יקום קולנועי עם דמויות שעוברות תהליך, קרב רחוב מרובה משתתפים, שחוק, דמע והופעת אורח של מיקי בוגנים. מאז הצפייה בו, חיי אינם חיים, ובעצם לא נכון, חיי הכי חיים שהיו, כי הוא הוסיף להם תוכן רב שלא ידעתי שחסר לי. זהו סיפורן של שתי כנופיות רחוב, שמבכות בסגנון "סיפור הפרברים" על המנהיגים שעזבו אותן. מצד אחד, חבורת "סגרנו את הבסטה" ומהצד השני, צוות "פוקר טוב". הבסטה-גירלז - גלגול, דפנוז, רבידה ועדיקה - מתגעגעות לברבור, מנהיגת הגאנג שהתחילה לחפף במפגשים החברתיים מאז שהתאהבה בעדי. הבגדדי. בצדה השני של העיר ובתוך המרתף הכי טחוב שאפשר להעלות על הדעת, יושבים הפוקרים - גיא, צחי, דן ודני. כן, גם דן וגם דני - ולא מבינים אנה הלך עדי, שהיה באמת עמוד האש וכו', ועכשיו כל היום מבלה עם אהובתו - היא בר מהכנופיה המתחרה.

הכנופיות יוצאות לרחוב (קוד הלבוש: נמרוד רשף ב-1997), ומתחילות להטיח עלבונות בחברים שסרחו והבריזו. יחד ולחוד הם קוראים לבר שחקנית עבר, גרושה, וחולת ניקיון שלא יודעת לבשל, ואת עדי הם מכנים רווק זקן ומקריח שמתפרנס ממכירת טונה. אבל פה זה לא "סיפור הפרברים" ואת סופם הטראגי של האוהבים מחליף סוף אחר בתכלית: אחרי סיבוב בבר ונסיעה במכונית, החברים נפגשים במגרש חניה או פארק סקייטבורדים, עוברים מהפך אופנתי שכולל בעיקר פשיטה של שרוולונים - ורוקדים. תוך כדי ריקוד הם מבינים שאהבתם ורווחתם של עדי ובר חשובים להם יותר מכל פגיעה אישית, והם מסיימים את המחול בצוותא ועוזבים יחד את המקום + האיחול "אוהבים אתכם ים" בפונט אריאל.

מה יפה בסרטון הזה? הכל, כמובן, אבל יפה מכל הוא חוסר הפאסון שניכר בו. החתונה של בר רפאלי תווכה לנו כאירוע שאין אליו גישה. פיזית, לא היתה אליו גישה כי המקום נוטר על ידי אלף אנשי אבטחה, אבל גם תפיסתית, מטאפורית, וואטאבר, האירוע הזה שווק כחוויה שאיננה מיועדת לנו. בין אם זו אליטיסטיוּת (גישה שאני לא תומך בה) או רצון כן לשמור על מידה מסוימת של אינטימיות וביטחון, העובדות בשטח דיברו בעד עצמן. עסקנו במחיר של החתונה ובמאמצים שנעשו כדי לקיים אותה באופן המאובטח ביותר. עסקנו במבצרים שהוקמו כדי להסתיר אותה, בצעדים שננקטו כדי ששום פרט לא ידלוף ממנה ובמכירת התמונות הבלעדיות ממנה למגזין רכילות ספרדי. והנה מגיע הקרינג' והנפלא הזה, ומכניס אותנו בכוח כמעט לחייהם האישיים של בני הזוג, והחיים האלה התגלו כרגילים בצורה יוצאת דופן. פוקר ותאילנד? תודה רבה באמת, אשמח לעוד רעיונות מעוררי השראה מגיליונות ישנים של "בלייזר".

וזו השוואה עוקצת, נכון, אבל גם מחמיאה. או לפחות מאבחנת. "בלייזר" הוא אחד המגזינים הכי מצליחים בארץ בדיוק משום שהוא פיצח נוסחה מאוד ישראלית: 40% בדיחות לאבות מבולבלים, 40% פרסום סמוי, 20% מכירה של פנטזיה. ולא פנטזיה חו"לית של יאכטות ומעילי פרוות צובל, אבל פנטזיה מקומית של טיול ג'יפים בנחלי הדרום עם אופציה להכנת קפה בשטח. הפנטזיה הבלייזרית, שהיא גם הפנטזיה המגולמת בסרטון החתונה המדובר, היא פנטזיה על בית, משפחה ופינוקים פה ושם. פוקר עם החברים, סופ"ש ביוון עם החברות - לא יותר מזה. מי שחשב שיקבל בחתונה של בר ועדי מפגן כוח בינלאומי הבין מהר מאוד שזה לא הסיפור. כשהתמונות ממנה כבר דלפו, ניכר שהחתונה היתה שיא הישראליאנה. מופת של ממוצעות, יושר וכנות שהייתם יכולים לראות בכל גן אירועים ברחבי הארץ בין מאי לספטמבר, רק ביותר כסף. היה להם זמר ישראלי מוכר שהכניס אותם לחופה, להיט חצי לטיני ביציאה ממנה ואורחים שעלו המכוניות באחת בלילה ונסעו חזרה לבתים שלהם בהוד השרון.

"ברבור ועדי", השם שנעניק לקליפ הזה כי באמת חייבים לתת לו שם הוא מוצר ישראלי מלוטש ומדויק בדיוק משום שהוא לא מתיימר. למען השם, הוא מתייחס ל-"Beat It" כאל שיר שלגיטימי לנגן אותו, הן ברמה המוסרית והן ברמת העניין המוזיקלי, אחרי 1995. הוא לא, אבל זה לא משנה, כיוון שישראל קיימת תמיד גם ב-1995. אנחנו מדינה קוסמופוליטית אבל תמיד בו זמנית גם מסיבת קיבוץ מביכה שהשיא שלה מגיעה כשהדיג'יי משמיע את "על הרצפה". לא נכחתי בחתונה של בר ועדי אבל אני חותם בשתי ידיים שמוניקה סקס הושמעו גם הושמעו בה. ישראל האמיתית, כפי שאוהבים לקרוא לה, היא לא מעצמת הייטק ולא שידורי שבת עברית ברדיו. היא איזה תמהיל מביך של קניות באיקאה והרעלת קיבה בארומה. "ברבור ועדי" הוא מבט ישיר אל תוך כל מה שלא נעים לנו להודות בו: שאנחנו די קטנים בסופו של דבר, שאנחנו ממוצעים מאוד ושהחלומות שלנו קטנים וממוצעים גם הם. שהפנטזיות הכי פרועות שלנו על אירוע גרנדיוזי בסגנון קים וקניה תמיד מתגשמות איכשהו על העוקם, לא לגמרי בחן, וכמובן - בפונט אריאל.

ואכן, משפיל לזעוק "ברבור! עדי! ברבור! עדי! חברות שנעלמה לי", בעיקר כשאף אחד סביבך לא מבין את ההקשר, אבל גם כיף מאוד. זו חוויית צפייה שכוללת אנשים בוגרים ששרים בשיא הרצינות "עולה לו, עולה לה", אבל גם סרטון מתוק וחדור כוונות טובות, וזה סוד קסמו. הוא מסיר איזה מסך דמיוני שסלבס שמורים מאחוריו, וחושף איך בסופו של יום כולם עשויים מאותם החומרים בדיוק. פיזית, אגב, כולנו מכילים משהו כמו 15% אוכל שעומר מילר בישל. וכמו שמביך אותנו אך מחמם את ליבנו לראות חברינו הפרטיים חובשים בנדנות ונקרעים מצחוק מבדיחה גזענית, זה הביך וחימם את ליבם של בר ועדי (הבגדדי-דדי-דדי). ואם החברים שלהם מרגשים ומעפנים ואנושיים כמו החברים שלנו, אז גם הם, גם בר רפאלי היפהפייה וחתונתה הגרנדיוזית, המפוארת המנותקת לכאורה - אנושית בדיוק כמונו. וזה דבר שנעים מאוד לגלות.