בכיתי עכשיו. אני חושב על הסצנה הזו המון כבר חמש שנים, ובכל פעם שאני צופה בה או אפילו קורא אותה מהתסריט, עולות לי דמעות בעיניים.
הסרטים של ריצ'רד לינקלייטר לא נמנעים מקיטש - טרילוגיית "לפני הזריחה" היא הרי ההוכחה הסופית שקיטש יכול להיות הדבר הנהדר בתבל - אבל זה לא רגע קיטשי. בכלל, ״התבגרות״, שיצא ב-2014, הוא לא סרט שנשען על רגעי קליימקס ספציפיים, אלא על אפקט מצטבר. הסרט עוקב אחרי חייו של נער אמריקאי ממוצע בשם ג׳ייסון: לבן, בורגני, חמוד ומשעמם למדי. במשך שלוש שעות אנו נחשפים לאפיזודות מחייו, שפרושות על פני 12 שנים, מתחילת לימודיו בבית הספר ועד המעבר לקולג'. לינקלייטר, בצעד שאפתני מאין כמוהו, אשכרה צילם את הסרט לאורך 12 שנים, כך שלא יהיה צריך לאפר את השחקנים כדי לגרום להם להיראות צעירים או מבוגרים יותר - הזמן כבר יעשה את שלו. והסרט אמנם מצחיק, מרגש וחכם, אבל הוא ממש לא מחפש ללחוץ על הצופים בכוח - הוא לוקח את הזמן לבשל אותם באיטיות. אחרי הכול, כשאתם מבלים עם דמות מסוימת 12 שנים (או 3 שעות, אבל למה להיות קטנוניים), ההזדהות שלכם עם הנוסטלגיה שלה לא מבוססת על פלשבאק עלוב - אלא ממש על זיכרון אמיתי.
נדגיש שוב: שום דבר משמעותי במיוחד לא קורה בסרט הזה. אף דמות לא עושה טעות גורלית, מסתבכת בצרות, מגלה את עצמה באמת או מגיעה לקתרזיס - השנים פשוט עוברות, ומייסון הופך מילד לנער לגבר צעיר, ואמא שלו מתגרשת מבעלה ואז פוגשת מישהו אחר, והתסריט לא מתעכב על שום דבר באופן מיוחד. בסצנת הסיום, מייסון מטייל בטבע עם החבורה החדשה שלו מהקולג', ומפלרטט עם בחורה צעירה ונאה - כנראה לא אהבת חייו ואם ילדיו, אבל כן התחלה חדשה, ובהחלט רגע מתוק לסגור איתו את הסרט. חבל רק שאני עדיין תקוע עם הטישו ביד מהסצנה הקודמת.
בסצנה הזו מייסון אורז את חפציו לקראת המעבר לקולג' בזמן שאמו מכינה לעצמה קפה ומקשיבה לפטפוטיו בחצי אוזן. באחד הארגזים הוא מגלה שאמו הכניסה פנימה את התמונה הראשונה שצילם (כמובן שהתחביב שלו יהיה צילום). היא מחייכת, אבל הוא מוציא את התמונה מהארגז ומחזיר אותה לחדר. "זו התמונה הראשונה שצילמת", היא אומרת לו, והוא מגיב: "זו בדיוק הסיבה להשאיר אותה מאחור". ואז, בבום, כל משקל החיים נוחת על פטרישה ארקט המסכנה.
עם דמותו של מייסון אנחנו מבלים שלוש שעות, ובסוף הסרט אנחנו לא באמת יודעים עליה הרבה (חולשה תסריטאית? בעיני זה דווקא חלק מהנקודה). גם דמויות המשנה נותרות קצת סתומות בסיומו. אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לדמותה של ארקט - בקרדיטים היא מכונה "אמא", מצומצמת לפונקציה אותה היא ממלאת בחייו של מייסון. כמו שכתב ג'פרי יוג'ינדיס בספרו "עלילת הנישואים", לפעמים נראה שההורים הם כמו המקהלה בטרגדיה היוונית - ישות חסרת-פנים שצצה רק כדי להיות שם ברגעים הגדולים ביותר בחייך, ובשאר הזמן זוכה לאפס אחוזים מתשומת הלב שלך.
אבל האמא היא זו שמנחיתה דקות ספורות לפני הסוף את מכת המחץ של הסרט. באופן פתאומי לגמרי היא מתחילה לבכות. כשמייסון שואל אותה מה קרה, בהתחלה היא עונה "כלום", ואז מיד נשברת. "זה היום הכי נורא בחיים שלי", היא מטיחה בו: "ידעתי שהיום הזה הולך לבוא - פשוט לא חשבתי שתשמח כל כך לעזוב". אבל רק כשהיא ממשיכה היא מגיעה ללב העניין: "אתה יודע מה אני מבינה? החיים שלי פשוט הולכים לעוף, ככה. סדרה של אבני דרך. להתחתן. להביא ילדים. להתגרש. כשחשבנו שאתה דיסקלט. כשלימדנו אותך לרכוב על אופניים. להתגרש שוב. לקבל את התואר השני. לקבל סוף סוף את העבודה שרציתי. לשלוח את סמנתה לקולג'. לשלוח אותך לקולג'... אתה יודע מה הבא בתור, אה?! הלוויה המזדיינת שלי!".
מייסון לא מבין ללבה - הוא שומר על פרצוף חתום, ובתגובה להערתה האחרונה רק זורק, "את לא רצה קדימה באיזה 40 שנה?", וחוזר לארוז. ואז האמא אומרת את שבע המילים שרודפות אותי מאז: "I just thought there would be more".
פשוט חשבתי שיהיה יותר. יותר מה? האמא נכנסת אל מול עינינו למשבר אקזיסטנציאליסטי שיכול בקלות להיות מדרון חלקלק לדיכאון רציני. החיים מתקפלים אל מול עיניה, משתטחים: ממעוף הציפור הם מאבדים מחשיבותם, מאבדים את קווי המתאר, הופכים לסדרה של נעצים התקועים במפה, לא יותר. היא מבינה את הטעות שלה: היא כל הזמן חשבה שהדבר האמיתי עוד לפניה, שיש למה לצפות. וברגע הזה היא קולטת שמכרו לה חתול בשק - שהיא פספסה את הרכבת. מה שהיא קיבלה זה כל מה שיש.
התסריט, אגב, מקדיש לה אפס תשומת לב מעבר לכך: שבע המילים האלה הן מילותיה האחרונות בסרט, שממשיך כאמור לסצנת סיום מתקתקה ואז פשוט נגמר. היה אפשר לחשוב שזה הגרעין האומלל, מוכה היגון, משולל התקווה של "התבגרות" - היה אפשר לחשוב שברגע הזה האמא מבינה ששום דבר בחיים האלה לא באמת משנה.
אבל זה בדיוק ההפך - הכול משנה. הסרט בוחר דווקא לא להציג לנו את "אבני הדרך" שהיא מדברת עליהן - הוריו הגרושים של מייסון מתחתנים עם בני זוגם החדשים, אבל אין שום סצנת חתונה; מייסון מסיים את התיכון, אבל אנחנו לא נוכחים בטקס הסיום. כל מה שאנחנו מקבלים אלה הרגעים שבאמצע. לינקלייטר, שמעמיס את סרטיו בכל כך הרבה קלישאות הוליוודיות, חותר כאן למעשה תחת היסוד התסריטאי הבסיסי של הקיטש: הקסם לא נמצא ברגעים הגדולים של החיים, או ברגעים הקטנים של החיים, או בזיכרונות המעצבים שלנו - אלא בין לבין. הקסם, למעשה, נוכח תמיד. "חשבתי שיהיה יותר", אומרת האמא, שמרגישה שחייה נגמרו. ולינקלייטר עונה לה: באמת יש.