הפרק השביעי בעונה הרביעית של הטופ מודל הבאה הוא אחד המשדרים הנצפים ביותר בטלוויזיה, רק לא באמת. כי כוחו של הפרק מגיע בעשר הדקות האחרונות, ועשר הדקות האלה הפכו מאז השידור המקורי של הפרק ליצירה נפרדת, למעשה אמנותי שגדול בהרבה מהנסיבות הטלוויזיוניות המסוימות בו הוא שודר לראשונה. שירו איתי, כי גם אם לא צפיתם בפרק אחד של טופ מודל, אתם מכירים את הפזמון: We were rooting for you, we were all rooting for you. How dare you?
וכיוון שהראנט היפהפה והעצוב הזה, הצריחות שצרחה טיירה בנקס (שלא רק מנחה את הטופ מודל הבאה אלא גם מפיקה אותה) על המתמודדת טיפאני ריצ'רדסון, אז בת 22, באמת מוכר מספיק מחוץ ליקום של טופ מודל, שווה לתת לו גם קצת הקשר. ריצ'רדסון הופיעה לראשונה כבר בפרק האודישנים שפתח את העונה השלישית בסדרה. היא שבתה את לבם של השופטים בכריזמה שלה ובמראה האורבני הדקיק שלה, אבל לא הפכה בסופו של דבר למתמודדת מהמניין. הסיבה העיקרית היתה תקרית אלימה שאירעה במהלך ימי האודישנים: ריצ'רדסון ודוגמניות נוספת בפוטנציה יצאו לבילוי בבר והתעמתו עם לקוחה אחרת שפקדה את המקום. אותה לקוחה, שפניה טושטשו וזהותה לא באמת נדונה, שפכה את הבירה שלה על ראשה של ריצ'רדסון, מה שגרם לאחרונה לתת למצלמה את העדות המצולמת המושלמת: "הכלבה המסריחה הזאת שפכה לי בירה על השזירה. זה אפילו לא השיער האמיתי שלי".
קאט. שנה קדימה. ריצ'רדסון הופיעה לסבב האודישנים החדש של טופ מודל כשהיא חמושה באטיטיוד חיובי יחסית ובהבנה טובה יותר של מכונת הריאליטי. היא התקבלה בקלילות, זכתה לשבחים על התמונות שהצטלמה אליהן במהלך העונה, אבל גם צוירה על ידי התוכנית באופן עקבי כאישה שנמצאת על סף תמידי של זעם. כששתי מתמודדות הסתכסכו ביניהן ואחת איימה על השנייה בתקיפה פיזית, נשלחה טיפאני ריצ'רדסון להפריד ביניהן, והרעיפה מנסיונה כאישה זועמת (לשעבר. ריצ'רדסון הסבירה שעברה טיפול לשליטה בכעסיה) על בת חסותה החדשה. והשחורה. כי אין דרך נעימה לארוז את הדיון הזה: טיפאני ריצ'רדסון היתה גטו. היא היתה הנערה מהצד הכי לא נכון של המסילה הכי מוזנחת בפלורידה, וטופ מודל אהבה להזכיר לה את זה שוב ושוב.
זה גם כנראה המקור לתגובה הראשונית שעולה במהלך הצפייה בהדחה הדרמטית שלה: אי נעימות. זה מביך לראות מישהי חוטפת ככה, בעיקר כשמדובר במישהי שעד לאותה נקודה, עד אותו פרק שביעי, נבנתה לה עלילת ניצחון. ריצ'רדסון הודחה אחרי ביצועים פושרים באתגר התמונה שנערך באותו פרק (בו נדרשה לזייף אינטימיות שובבית עם דוגמן שלא הכירה, כשהיא לבושה בתחתונים וחזייה בלבד), ואחרי אתגר נוסף שנערך לבנות במהלך מעמד השיפוט המסורתי של התוכנית. באתגר השני, נדרשו הדוגמניות לקרוא טקסט סבוך ורווי שמות של מעצבי אופנה אירופאים ממכשיר טלפרומפטר. רובן קרטעו, טיפאני פשוט קרטעה קצת יותר.
כשנודע לריצ'רדסון שהודחה, היא חייכה. היא הודחה במקביל למתמודדת נוספת, רבקה, שזכתה מטיירה לשבחים על התמודדותה האמיצה עם עזיבת התוכנית. אבל טיפאני היתה ילדה רעה, במובנים טלוויזיוניים. היא התבדחה עם חברותיה לתוכנית כשאלה באו לנחם אותה. היא צחקקה. אחרי שבועות של התמודדות אינטנסיבית עם תחרות מצולמת הוקל לה, וההקלה הזו לא נראתה מספיק טוב בטלוויזיה.
מה שמוביל אותנו לרגש השני שמרגישים כשצופים בצרחות של טיירה: בושה. משהו פה לא היה אמור להיות כפי שהוא מתרחש, וזה מביש לצפייה. לא מביך - מביש. טעון ומורכב ועצוב וחייתי כמעט. חשוף מדי. אנחנו לא אמורים, כצופים, לראות את ההתפרצויות של כוכבי הטלוויזיה, זה גס. כשאנחנו רואים את טיירה בנקס מאבדת שליטה על מתמודדת, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש שהצצנו פה לסצנה שלא באמת היינו אמורים לראות. וזה מועצם בגלל שטיפאני באמת הגיע מהפח של הפח. אחד הסיפורים שמלווים אותה בעונה (ומוזכר גם בנאום ההדחה של טיירה) הוא איך הבית של סבתה נותק מחשמל כיוון שהעדיפה לקנות לטיפאני בגד ים להצטלם איתו לטופ מודל במקום לשלם את החשבון. אם המלודרמה של טיירה נראית גסה ומעושה (אם כי בואו, אין שום סיכוי שהשחקנית המוגבלת שהיא טיירה בנקס הצליחה לאלתר סצנה כזו בו במקום), הדרמה של טיפאני נראית אמיתית. החלק הכי חשוב בנאום ה-We were rooting for you הוא התגובה הכבויה והרמוסה של המתמודדת המודחת. יש במבט של טיפאני בושה, אבל גם תבונה והשלמה. היא יודעת שהגיע זמנה ללכת הביתה כי כבר לא היה לה יותר מה לתת לטופ מודל, כתוכנית טלוויזיה. וכשמתמודד נעשה חזק ואותנטי יותר ממנחה ומפיק של סדרה, זה רגע טעון ומושלם.
ואי אפשר להתעלם מהפאן שבדבר. רק אלוהים יודע כמה קיוויתי שההתפרצות של טיירה תתפוס. הידיעה שעוד אנשים מכירים את הקטע הזה, שהם מצטטים אותו ומתייחסים אליו היא ידיעה מנחמת עבורי, כי טופ מודל תמיד היתה איזה סוד אפל שנשאתי איתי. כאילו, לא באמת סוד ולא באמת אפל כי במהלך העשור האחרון דיברתי בלי הרף על חשיבותה ואיכויותיה של התוכנית. והחברים שלי הקשיבו. ההורים שלי הנהנו. הכל היה לגמרי בסדר, אבל לא נרשמה איזו הזדהות עמוקה. עד שלפני כמה שנים זכה הקטע הזה לעדנה מחודשת. האינטרנט גילה אותו והוא הפך למם. לסרטונים על גבי סרטונים, ולמאות גיפים ולקטעי סאונד מעוותים שחוגגים כולם את הטירוף והשחרור של We were all rooting for you. וזה באמת יפה, הקטע הזה. גם הקטע עצמו, אבל גם האחווה שנוצרה סביבו. מנסיוני, רק אנשים חמודים אוהבים אותו, והמדד מכיר/לא מכיר את סרטון ההדחה של טיפאני ריצ'רדסון הוא מדד אמין לקוליות של אדם.
וזה יורד עמוק יותר, כאמור. כיוון שלא מדובר רק בטקסט טלוויזיוני מופרך, מצחיק וקצבי, אלא כי מדובר בפיסת היסטוריה תרבותית, שמאגדת לתוכה את כל מה שהיה טוב וכל מה שהיה נוראי בטלוויזיה באותה תקופה. להשפיל מישהי היה אז לג'יט. לכעוס על מישהי שנולדה וגדלה שכבה חברתית אחת מעל הומלסיות היה ממש בסדר. טיפאני פשוט היתה צריכה להאמין בעצמה, מבחינת טיירה בנקס. הן הרי דומות. "את לא יודעת מאיפה לעזאזל באתי", הטיחה דוגמנית העל במתמודדת הצעירה, למרות שבאותה תקופה לא היה בין השתיים אפילו קו אחד של דמיון.
טופל מודל של 2019 היתה מטפלת בזה אחרת. היא היתה מסבירה לנו משהו על עוני והסללה, על דימוי "האישה השחורה הכועסת" שנשים אפרו-אמריקאיות נאבקות בו גם היום. היא היתה הופכת את זה למופת של פוליטיקלי קורקט, פשוט משום שהנוף הטלוויזיוני היום הרבה יותר WOKE, מודע ואחראי מבחינה מוסרית. ב-2005 זה לא עניין אף אחד, ורק תחת הנסיבות האלה, הסיפור של טיפאני היה יכול להתגלגל כפי שהתגלגל. רק ככה נוצר הרגע המזוקק הזה בו הטלוויזיה היתה בו זמנית הכי משוכללת ועשירה, אבל גם הכי חשופה ואינטימית. אני זוכר את עצמי יושב על הספה וחושב "הולי שיט, זה משהו שלא קורה אף פעם בטלוויזיה". לא כי למנחים אסור לאבד עשתונות (לראייה: גורדון רמזי), אלא כי אובדן העשתונות הזה תמיד נעשה כחלק מסיפור על אדם קשוח שלומד להתרכך ולאהוב את בני חסותו. טיירה עשתה את המסלול ההפוך, והפכה בן רגע מאמא חומלת למנהלת פנימייה רעה ורודנית. זה היה מדהים. זה היה היסטרי. זה היה אמיתי.