אם נוכל לרגע לשים בצד את 643 מיליון הדולר שהוא גרף, "מואנה" יישאר עירום וזנוח על המדף של סרטי הדיסני החלשים ביותר שהופקו. עם עלילה עצלנית, היגיון פנימי לוקה בחסר ושום בחירה נועזת להתגאות בה מעבר לצבע העור של הגיבורה (תודה באמת), אף טענה על פמיניזם לא תהפוך את הסרט הזה למשהו שראוי לצפייה עבור אנשים מעבר לגיל חטיבת ביניים, והוא בטח לא מתקרב ל"לשבור את הקרח" המופתי שיצא לפניו.

ובכל זאת, למרות ש"לשבור את הקרח" הוא סרט מבריק שראוי לצפייה חוזרת ואפילו יותר מאחת, הרגע שאני לא מפסיק לחשוב עליו לקוח דווקא מ"מואנה". בין כל הקיטש הדיסני-אי הקלאסי, הופיע שם רגע אחד אמיתי, רגע של משבר שהדהד בכל חלל שאפשר להדהד בו, ושריסק אותי ברמה כזו שגם בכתוביות הסיום הפרצוף שלי עדיין היה רטוב.

מואנה צריכה להחזיר למקומה איזו אבן קדומה כדי למנוע אסון נורא כלשהו - אני מאמין שגם ליוצרי הסרט לא לגמרי ברור מה לעזאזל הסיפור של האבן הזו, ואיך בסוף הסרט היא גורמת להר להתעורר לחיים ולדבר איתה. המשימה הזו, כמובן, דורשת יציאה למסע שלם, וחרף התנגדותם של הוריה (שמגובה, כמובן, באיזו טראומת עבר עבשה שעברה עליהם), מואנה קופצת על סירה ויוצאת אל המרחבים, מלווה בסייד-קיק חמוד בצורת תרנגול עם איי.קיו של חבר כנסת. בדרך היא פוגשת אנשים ונתקלת בפיראטים ומנסה למצוא לעצמה עלילה שתצדיק את הסרט הזה, ולאורך כל הדרך היא מגובה בידיעה פנימית עמומה שהאוקיינוס הוא זה שבחר אותה למשימה הזו, שזה הגורל שלה. ואכן, נראה שגלי הים מצילים אותה שוב ושוב.

אבל ברגע המשבר הידיעה הפנימית הזו מתחילה להתפורר. מואנה נותרת לבדה, בלב ים, מותשת ושבורה, ומחליטה לוותר. "למה אני? אני לא הבן אדם הנכון!" היא צועקת, וזורקת את האבן לאוקיינוס - אבל הוא יורק אותה בחזרה אל הרפסודה. "יש לך טעות! אני לא מתאימה!" היא צועקת עליו, זורקת את האבן - והאבן נפלטת שוב החוצה. "אתה צריך לבחור מישהי אחרת! אני לא מתאימה! טעית, אני לא הבן אדם הנכון!" היא מתעקשת, ושוב מעיפה את האבן הרחק ממנה. והפעם האבן לא חוזרת.

כי כמה כבר אפשר להתעקש. כמה אפשר לשכנע את עצמך שאתה האחד, שזה הגורל שלך, שאתה חייב להמשיך להילחם. בסרטי דיסני איתני הטבע מזכירים לך שוב ושוב שסופך יהיה טוב אם רק תאמין בעצמך - בחיים האמיתיים אף אחד לא נמצא שם כדי לעשות זאת, ובטח שאין אף אחד שיכול לומר לך את זה כהבטחה. ומתברר שב-2016, דיסני החליטה שגם בסרטים שלה יש גבול. מואנה משכנעת את עצמה שהיא לוזרית, שהיא חלשה, שהיא לעולם לא תצליח - ואחרי מספיק התעקשות, היא משכנעת גם את העולם.

הרגע הזה מזכיר רגע משבר נוסף של חוסר אמונה בעצמך מהקולנוע של אותה השנה. ב"לה לה לנד", כשמיה מעלה סוף סוף את מופע היחיד עליו עבדה כל כך קשה, אבל רק קומץ אנשים מגיע לראות אותו, והערב כולו מסתמן כפארסה מביכה - היא לא יכולה שלא להישבר. סבסטיאן מגיע באיחור עצום, ותופס אותה ברחוב אחרי שההופעה כבר נגמרה, האיפור מרוח על פניה, מערסלת בידיה ארגז עם אביזרי במה. "אני חוזרת הביתה", היא אומרת לו, והוא אומר לה שהוא יסיע אותה לשם. "לא הביתה", היא אומרת. "הביתה-הביתה. אני חוזרת להורים". החזרה לבית של ההורים מסמלת את הוויתור הסופי על החלום להיות שחקנית, השקיעה האולטימטיבית לבינוניות. וגם כשסבסטיאן נוסע עד לבית של ההורים שלה כדי לבשר לה שבקהל הדל של אותו ערב ישבה מלהקת נחשבת והיא מזמינה אותה לאודישן, מיה מסרבת להרים את עצמה. היא מסרבת לנסוע לאודישן. סבסטיאן המתוסכל לא מצליח להבין אותה, והיא צועקת עליו: "אולי אני פשוט לא טובה מספיק. אולי אני אחת מאותם אנשים שתמיד רצו לעשות את זה, אבל זה רק חלום לא מושג. ואז הם משנים את החלומות שלהם ומתבגרים. אולי אני אחת מהאנשים האלה".

בסרטים זה תמיד נגמר בסוף טוב. מואנה פוגשת את הרוח של סבתה, שמשכנעת אותה שזה הייעוד שלה, שהיא לא יכולה לוותר, שהיא חזקה וחכמה ויפה ומוכשרת - ומואנה קופצת אל המצולות, מוצאת את האבן, מחזירה אותה למקומה. מיה מקבלת נאום נזיפה מסבסטיאן, שצועק עליה שהיא לא יכולה לוותר, ומתייצב בבית של הוריה למחרת בבוקר כדי להסיע אותה בעצמו את הדרך הארוכה ללוס אנג'לס. בסרטים הסצנה הזו נמשכת דקה, אולי שתיים. במציאות היא נמשכת הרבה יותר. במציאות זו לא דמות פיקטיבית שעזבה את אזור הנוחות שלה, ואכזבה את ההורים ואת המורים, והצטיירה כפתטית בפני החברים, וזרקה לעזאזל את העתיד הכלכלי שלה - במציאות אתה זה שמקבל את הכאפות. ובמציאות אף אחד לא נמצא שם כדי להרים אותך כשאתה מתחיל לחשוב שאולי אתה לא הבן אדם המתאים. שאולי אתה עוד אחד מאלה שחולמים, אבל אין להם את זה. במציאות אין לך רוח רפאים שוחרת טוב שתופיע בשמיים ותחזיר לך את האמונה בעצמך. במציאות אתה יוצא למסע הזה לבד, ונשאר לבד לאורך כל הדרך. נפלת? אם לא תבחר לקום, פשוט תישאר מרוח על האספלט. וגם אם תבחר לקום, אתה כנראה תיפול שוב. ובכל פעם שתיפול, ותבחר לקום - זה ייקח יותר מכמה דקות. כן, זה ייקח קצת יותר זמן.

זו הסיבה שמואנה כבר השלימה את משימתה, התאחדה עם משפחתה וזכתה לסוף הטוב שלה, אבל הלחיים שלי עדיין היו רטובות.