מעולם לא אהבתי את מייקל ג'ורדן. מאז שאני זוכר את עצמי השתייכתי למחנה המתנגדים של מי שרבים רואים בו, בצדק, כספורטאי הגדול בכל הזמנים. אי אפשר להשוות בין מצוינות בענפי ספורט שונים, ואפילו בכדורסל אפשר להתווכח אם לברון ג'יימס כבר עקף אותו כשחקן, אבל על חשיבות וגודל המותג קשה להתווכח. בשיא העלייה בפופולאריות של הכדורסל וליגת ה-NBA, ג'ורדן היה הכדורסל והכדורסל היה ג'ורדן, גם אנשים שלא ראו דקה של משחק הכירו את השם. המותג המרכזי שלו בנייקי, "אייר ג'ורדן", ממשיך לשגשג עד היום. אני, בכל אופן, פחות התחברתי לדמות.
העניין שלי ב-NBA התחיל עם אלן אייברסון בעל התדמית הפרחחית, אחרי שג'ורדן כבר ירד מגדולתו. אייברסון היה קטן מדי, לא ניצח יותר מדי והתדמית שלו התבססה על התנגדות לקונצנזוס. הוא היה ההיפך הגמור מג'ורדן ו"יורשו" באותן שנים, קובי בריאנט. עוד לפני שהתעניינתי ב-NBA, כמי שהנטייה שלו היא תמיד לתמוך באנדרדוג, כלומר בלוזרים, שנאתי את ג'ורדן הווינר האולטימטיבי. הסלוגן המצליח מהניינטיז, "Be Like Mike" הותיר בי תחושה עמומה של כישלון אישי, שזה בדיוק המקום אליו המסר הסמוי שלו מכוון - אנחנו בני התמותה הרגילים לעולם לא נוכל להיות כמו מייק. הוא הגדול בכל הזמנים, "אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן", כדבריו של יריבו לארי בירד, ואני מי אני, מה אני.
השנים חלפו וג'ורדן הזדקן והשמין, כשל כבעלים של קבוצת NBA ופינה את אור הזרקורים לדור החדש שצמח אחריו, שהצליח לגדול רק אחרי שצילו הפסיק לחלוש על עולם הכדורסל. לפני כמה שנים ג'ורדן פתאום חזר לחיי, אבל בדמות חדשה לחלוטין - בתור התופעה האינטרנטית המדבקת "ג'ורדן הבוכה" ("Crying Jordan"). למי שלא מכיר, ג'ורדן הבוכה היא תמונה של ג'ורדן המבוגר בוכה בטקס הקבלה להיכל התהילה, עיניו אדומות, נהרות של דמעות זולגים על לחייו הנפוחות ופיו מכווץ במאמץ כושל לבלוע את הדמעות. פרצופו של ג'ורדן הבוכה נחתך ונותק מהתמונה, והודבק על כל מפסידן באשר הוא, בעולם הספורט ומחוצה לו.
התמונה נכנסה לתפוצה רחבה בשנת 2014, והגיעה לשיא הפופולאריות ב-2016, אבל למרות ניסיונות חוזרים לקבור את התופעה, אנשים ממשיכים להדביק את ג'ורדן הבוכה לרגעי כישלון עד היום, ולא נראה שהתופעה הולכת להיעלם. ג'ורדן הבוכה הפך למותג, כמעט נפרד מג'ורדן עצמו. יש את מייקל ג'ורדן הגדול, ויש את ג'ורדן הבוכה. שתי הדמויות קשורות כמובן, אבל הפרצוף הבוכה כבר הפך גדול יותר מהרגע בו ג'ורדן בכה, הוא הפך לרגע בו כולנו בוכים. בספר ימי האינטרנט נרשמו כמה וכמה תמונות אהובות של גברים בוכים, הבכי של דוסון מ"דוסון קריק", של טובי מגוויר בתפקיד ספיידרמן ואפילו קניה העצוב, אבל ג'ורדן הבוכה יש רק אחד.
בניגוד לעמיתיו הבוכים והעצובים, ג'ורדן הבוכה לא מתפקד רק כסימן סגור, בזכות הפוטושופ הוא משתלב בתוך אירועים אקטואלים ומקבל חיים חדשים. ההטמעות יכולות להיות גסות או מתוחכמות, אבל הן תמיד יפקיעו רגע אישי של הפסד או כאב ויהפכו אותו לעוד חוליה מגוחכת בשרשרת אינסופית של כישלונות אנושיים. ג'ורדן הבוכה הוא לא עצוב, הוא בכיין. הוא הופך כל הפגנת רגש בוגרת ליבבנות של ילד קטן. ג'ורדן הבוכה אינו סיפור טראגי, הוא פארסה של הפגנת רגש פומבי. הוא לא מהותי אלא קטנוני, לא עוסק בתוכן אלא בצורה. הוא לועג לכאב שאנשים חשים על כישלונות פומביים, לדקירה הכואבת באגו (ולכן גם מקומו הטבעי ביותר הוא בהפסדי ספורט). כמו שאחרים כתבו, הוא פלסטר שמניחים על חבלה שחטף ילד קטן.
ההיבט השני של הצלחת ג'ורדן הבוכה קשור לדמותו של ג'ורדן עצמו. זכר האלפא האולטימטיבי הפך לסמל לבכיינות ילדותית, האיש שלא ידע להפסיד הפך לסמל האולטימטיבי של הכישלון. ההיפוך הזה לא נובע אפילו מהרגע ממנו נלקח הבכי. כניסתו להיכל התהילה היה רגע של ניצחון, והדמעות היו דמעות של התרגשות ולא של כאב. אבל משהו בתמונה, בלחיים הרטובות, בשפתיים הקפוצות, מייצג בדיוק את תחושה שהייתה לך כשאמא איבדה אותך בקניון, או כששפשפת את הברך בכדורגל בשכונה, ואתה לא רוצה לבכות מול כולם אבל מת שמבוגר אחראי יבוא וייתן לך נשיקה על הפצע. ההיפוך ביחס לדמותו הציבורית מחזק את האפקט, אם ג'ורדן בוכה ככה, מי אנחנו שלא נבכה. הכישלון הוא מביך, אבל אנושי לחלוטין, ואיש אינו חסין ממנו.
כמובן שמדובר גם בנקמה בסמל התאגידי של ההצלחה ושל הגבריות. הצעירים שלא גדלו על ג'ורדן לועגים לסמל הגדול של הדור הקודם, והמפסידנים זוקפים את ראשם ומתנגדים למצליחן האולטימטיבי. ג'ורדן הוא כוכב מהדור בו כוכבים היו גדולים מהחיים ומורמים מעם (ובהתאם גם הסתירו ארונות שלדים ופרנסו תיאוריות קונספירציה). הוא היה מושלם, בלתי מושג, לא ניתן להזדהות. לא רק על המגרש, גם בחיים. הקרחת הבוהקת, החיוך המצוחצח, החליפות היקרות. מייקל ג'ורדן שידר הצלחה ומצוינות חסרת פשרות, התגברות הרצון. ג'ורדן הבוכה הוא בדיוק הרגע שבו אתה מקבל בכאב את התבוסה של הרצון בפני המציאות הקרה.
התדמית של ג'ורדן היתה בלתי שבירה בתקופת הצלחתו. גם כששקע בהימורים, גם כשהשפיל והכה את חבריו לקבוצה (כולל אגרוף בפניו של סטיב קר), ייחסו זאת לתאוות הניצחון חסרת הפשרות, אפילו הסיפור על הפעם בה ניסה לרמות אשה קשישה במשחק קלפים רק חיזק את האגדה. לאורך השנים היו דיווחים רבים על התנהגותו הבעייתית, הספר "חוקי ג'ורדן" חשף כבר ב-1992 את הטרור שהשליט על קבוצתו. אבל רק שנים אחרי פרישתו השיח עבר למרכז ואנשים החלו לתהות - מה אם זאת לא הייתה רק תחרותיות? מה אם בעצם ג'ורדן היה פשוט חרא של בנאדם?
אפילו נאום הכניסה להיכל התהילה, ממנו לקוחה תמונת הבכי, זכור כאחד מנאומי הניצחון הקטנוניים והמרירים שנראו. ג'ורדן לא ידע להפסיד, אבל באותו רגע כולם ראו שהוא גם לא יודע לנצח בכבוד. במשך 20 דקות, באצטלה של תודות "לכל מי שנתן לו מוטיבציה", הוא חזר והזכיר את כל מי שפקפק ביכולותיו, ניסה להתנגד לשלטונו או אמר עליו מילה רעה. הוא כעס על התקשורת שלא האמינה בו בתחילת הדרך (למרות שהאהבה התקשורתית שקיבל בהמשך היתה חסרת תקדים); הזמין במיוחד את חברו מהילדות לירוי סמית', שהתקבל לפניו לנבחרת התיכון, רק כדי למסור למאמן שבחר את לירוי לפניו - "עשית טעות"; על השותף שלו לקבוצה ולחדר בקולג' הוא מספר ש"סימן מטרה סביבו", וציין שהוא עדיין כועס על מאמן הקבוצה, המאמן שהיה הכי קרוב אליו בכל הקריירה, כי לא בחר אותו לתמונת שער בשנתו הראשונה. גם אם נניח את הנאום החמוץ בצד, ג'ורדן נודע כטיפוס קטנוני שמסרב לפרגן לממשיכיו כמו לחבריו וכתובע סדרתי של כל מי שמשתמש בדמותו. לפי עדויות רבות, הוא היה ספורטאי ענק, אבל אדם די קטן.
זה בדיוק מה שאני אוהב בג'ורדן הבוכה, הוא אדם קטן ופתטי, בדיוק כמוני. הוא לא מי שאתה שואף להיות, אלא מי שאתה נאלץ באי רצון להודות שהוא אתה. מאחורי כל המסכות וההצגות מסתתר בתוכי, אולי בתוך כולנו, ילד קטן ובכיין. הוא קופץ בעתות משבר והפסד, במחנק הקטן בגרון, בהשפלה וחוסר האונים שכולנו חווים לפעמים מהדברים הכי קטנים. הרגע הזה שחזרת הביתה אחרי יום ארוך והאינטרנט פתאום לא עובד, ששכחת משהו בתנור ושרפת את ארוחת הערב, שמחקת בלחיצת כפתור קטנה עבודה של כמה שעות, שמישהו או משהו פגע בך נורא נורא, אבל אתה יודע שאין לך הצדקה אמיתית לכעוס עליו - כל אלה הם ג'ורדן הבוכה. עמוק מכך, הוא ההתנפצות של חלומות הילדות שלנו, הרגע שבו אתה מגלה לא תוכל להיות כל מה שתרצה להיות, שלפעמים לא אתה מתגבר על המציאות אלא היא מתגברת עליך. זה בסדר, זה בסדר להיכשל לפעמים, זה בסדר להודות בתבוסה, להכיר בעובדה שגם אתה רק בן אדם. להיות כמו מייק? אני מעדיף להיות כמו ג'ורדן הבוכה.