"מדוע הכרח שיהיה שמאל או מרכז בישראל? אין להם באמת עמדה בכלום, העיקר שיהיו מפלגות ו'מנהיגים'... מה האינטרס? ייתכן ורק כסף ושמירת הכח הישן?". ייתכן? מה זה בכלל אומר? יכול להיות שלמפלגות ולמצביעים של כחצי מהמפה הפוליטית בישראל "אין באמת עמדה בכלום"? ומאיזו פינה חשוכה במחוזות הטרלול הקרצתי את הטענה התמוהה הזאת? התשובה היא חשבון הטוויטר של אלירז שדה. את הניתוח הפוליטי הנ"ל הוא צייץ השבוע, אבל כל ביקור אקראי בחשבון יגלה אסופת הצהרות גבוליות ולעיתים נטולות הקשר. בניגוד לצייצנים פוליטיים אחרים, שדה ממעט בציוצים מחדש ובאינטראקציות עם מוקדים אחרים בשיח. הוא נמצא ליד הדיון, מעיר עליו אבל לא נטמע בתוכו. התוצאה יכולה להיראות מוזר, כמו אדם שנכנס לחדר וצועק את תגובתו לשיחה ששמע ברחוב, או הביביסט היחידי שלא רצו לשלוח לו את דף המסרים.

אלירז שדה מודע לעמדה החיצונית הזאת ורואה בה עדות לאפליה. בראיון לרז שכניק ב"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע האחרון, הוא התלונן על הדרתו מהתקשורת המרכזית ורמז כי מדובר בקליקה שמאלנית-אשכנזית שמסרבת לתת ייצוג למזרחים וימנים. אי אפשר להכחיש את הנטייה הלבנה-ליברלית של העיתונות, אבל מי שינסה למצוא קולות אחרים לא יתקשה. שדה לעומת זאת, שבוי בתפיסה שהוא המזרחי האותנטי היחידי על המסך ושהדרתו היא הדרת כל ישראל השנייה. על אשת החדשות המוערכת קרן מרציאנו הוא אמר, "היא לא מזרחית, כלומר לא עוברת כמזרחית. תפסיק ליפול לבור הזה". ומה עם ערוץ 20 הימני? "גם שם ימין מזרחי עדיין נחשב כמשהו שלא נדרש בערוץ, מתברר".

הטלוויזיה, לעדותו של שדה, לא רוצה להכניס אותו בשעריה. הם שמחים להזמין אותו להתארח בפאנלים ב"חי בלילה" לצד רות אלבז ואיתן כבל, אבל להנחות בעצמו תכנית לא יתנו לו. איך הגענו למצב הזה? לפני עשור הוא יצא מבית "האח הגדול" כיקיר הפריים טיים, המשיך משם להנחיית שלל תכניות בערוץ 2 וערוץ 24 ושנה לאחר מכן כבר כונה "מר טלוויזיה". אי אפשר להגיד ששדה לא קיבל הזדמנויות להנחיה. בעשור האחרון הוא הנחה יותר מתריסר תכניות שונות, כולל יותר מ-200 תוכניות יומיות ב"אולפן השקוף" של ערוץ 24. בהמשך הוא הוביל תכניות גם בערוצים 10, 20 ו-13, ובילה 4 שנים בתכנית רדיו יומית עם מאיה בצלאל ברדיו לב המדינה. אז איך קרה שב-2020 שדה הפך לדמות טוויטר אזוטרית שבקושי מבליחה בטלוויזיה?

בתחילת העשור כאמור הוא סומן כטאלנט מבטיח. השנים הראשונות אחרי זכייתו ב"האח הגדול" היו הפעילות ביותר שלו בטלוויזיה ומאז הוא לא שיחזר את ההצלחה הראשונית. למרות שהיו לו תנאי פתיחה וכישורים לעשות את המעבר הקשה מהריאליטי לאולפנים, הוא לא הצליח לבסס לעצמו מעמד כמנחה שיאפיל על ימיו בבית האח, ולכן ככל שדהה הזיכרון מאותה עונה, כך הלך ואיבד את מקומו בתודעה. הוא פתח ירקניה, היה מעורב בתחקיר של "הצינור" על ניהולה, למד משחק מול מצלמה והופיע בכמה תפקידים לא זכורים, בילה קצת זמן בערוץ 20 וברדיו והפך לבסוף לאושיית טוויטר מהסוג שמשתמש בסימן קריאה כמעט בכל ציוץ, אבל נמנע מגלישה לתהומות של סימני קריאה מרובים או רווח לפני הפסיק.

הוא מרבה להתייחס להדרה לדבריו של המזרחים מעולם האקטואליה, אבל בעיקר כי הוא ממהר לבטל את מזרחיותם של כל מי שמצא מקום באולפני החדשות. על סמך מה הוא מחליט שקרן מרציאנו היא פחות מזרחית ממנו? בניגוד אליו, היא מתהדרת בשם לא מעוברת, היא דיברה במרוקאית בשידור, מתגאה במוצאה ולא ניסתה מעולם לטשטשו. שדה ואשתו אילנית לוי, שהתראיינה איתו, הסבירו שמרציאנו עבדה שנים רבות בחדשות כדי להרוויח את מעמדה, לא מתבטאת בסגנון מספיק מזרחי ולא מכניסה אג'נדות מזרחיות לדיווחים שלה. אני לא יודע מה כל כך לא מזרחי בסגנון שלה, אבל נראה שהם בעיקר באים אליה בטענות על כך שהיא מקצועית מדי. מתבטאת בקורקטיות, מדווחת באובייקטיביות ועבדה קשה כדי להתקדם בעולם החדשות. משום מה, הערכים האלה לא נראים לשדה מספיק מזרחיים.

את השורשים של ההיגיון הזה אפשר למצוא בקו פרשת המים בקריירה הטלוויזיונית של שדה - הנחיית השידורים האינטרנטיים של "ליכוד TV" לקראת הבחירות לכנסת ה-21. מהיוזמה הזאת זכורה בעיקר הבדיחה הלא מוצלחת עם חיקוי של פניו של אמנון אברמוביץ' שנפגע בקרב, והאמירה של שדה כי הוא "נראה טיל". אבל יותר מהקיצוניות והפרובוקציות, הרושם העיקרי שנותר מ"ליכוד TV" הוא של חובבנות בוטה וצ'יקמוק כללי. זאת הקצנה של חוסר השיוף שמאפיין גם את ערוץ 20, והתחושה שנוצרת היא שהימנים שמתלוננים על תקשורת המיינסטרים לא מסוגלים להעמיד בעצמם תוכן ראוי עם מידה מינימלית של מקצועיות. אם התוכן החובבני הזה לא מוצא קונים, אפשר תמיד להאשים עיתונאים אמיתיים בכך שהם לא באמת מזרחים. שדה אולי חושב שנוקמים בו על השבירה ימינה, אבל מה שבאמת דבק בו מאותו פרק בקריירה זה הניחוח העגום של טלוויזיה קהילתית.

הניסיון הלא מוצלח האחרון של שדה בטלוויזיה המרכזית היה בערוץ 13 עם "ג'ודי ואלירז" לצד ג'ודי ניר מוזס. הצבתו בצמד אינה מקרית. רוב המשבצות של דעתנות פארא-עיתונאית מאוישות בימינו על ידי צמדים, מ"אופירה וברקוביץ'" ועד רבים מהקולות הימניים העכשוויים: "קלמן וסג"ל", "ריקלין ומגל" ואפילו "פתחי וזמרי". כולם מצאו להם בן זוג וכיסא ורק שדה נשאר לעמוד לבדו ולצעוק בטוויטר. המסקנה הראשונה מהכישלון של "ג'ודי ואלירז" (ובצורה דומה גם התכנית של רני רהב ושרון גל) היא לוותר על צימודים משני צידי המתרס הפוליטי. את הקולות הקיצוניים אנחנו מעדיפים למצוא בזוגות הומוגניים, מי שמתחבר לטרלול הספציפי של שדה לא צריך את ניר מוזס שתפריע לו, ולהיפך. שיח מוגזם ומנותק עדיף כבר לנהל במנותק, ותעיד על כך הקקופוניה הפאסיב אגרסיבית שהיא תכנית הרדיו של בן כספית וינון מגל.

אז למה שדה לא מוצא לו ימני מתאים להיצמד אליו? את ההסבר אפשר כנראה למצוא בתשובתה של אילנית לוי שדה באותו ראיון זוגי בידיעות: "ערוץ 20 כולו לבן". מה שבאמת יפה בקינה של שדה על הדרת נציגי העם הימנים המזרחיים מהתקשורת, היא שמי שחוטא בה יותר מכל זה דווקא ערוץ הבית של הימין. האמת היא שהתקשורת הימנית לבנה בהרבה מהתקשורת המרכזית, ושכל מהפכת העיתונאים הימניים בשנים האחרונות לא קשורה בכלל למצביעי הליכוד המסורתיים, אלא כמעט לחלוטין לפלג הדתי לאומי. עמית סגל, קלמן ליבסקינד, מתי טוכפלד ועוד רבים וטובים, כולם אשכנזים חובשי כיפה סרוגה ומצביעי מפד"ל על גלגוליו השונים.

זאת אליטה לבנה חדשה, היא מציגה את עצמה כקולו של העם, אבל דוחקת החוצה את רוב הציבור הימני הליכודניקי-מסורתי. יותר מהתקשורת המרכזית שהעניקה לו אינספור הזדמנויות, שדה יכול לבוא בטענות לחבריו למחנה. הקליקה ההולכת ומתחזקת הייתה יכולה בקלות להכניס לשורותיה את הנציג הגאה של ישראל השנייה, אבל מעדיפה לשמוע את שמעון ריקלין מדבר על ילדותו בשכונה. לצופים המעטים והקיצוניים של התקשורת הימנית במובהק אין צורך או עניין בליכודניק מסורתי ייצוגי. שאר הצופים, גם הליכודניקים, עדיין מעדיפים לקבל תוכן מקצועי ובעיקר מעניין וכובש. זה ההבדל האמיתי בינו לבין אופירה אסייג, ולא היחס לביבי כפי שרמז באותו ראיון לשכניק. עד שלא יבין את זה, שדה יכול להמשיך להסתכל על חבריו בקנאה, להתבצר בקורבניות מעמדית, לצייץ לחלל הריק ולהרהר לו בחוסר נחיצותו של כל הצד השמאלי של המפה הפוליטית.