המחזמר "זה אני" הוא קודם כל המנון ניצחון. המנון לניצחון האישי של אייל גולן, שזכה למחזמר שמפאר את פועלו המוזיקלי; המנון ניצחון לפועלה של מירי רגב, שמשרדה אף זוכה למחמאות על הבמה במהלך ההצגה; המנון ניצחון לתיאטרון הקאמרי, שמצליח למלא אולמות עם ההפקה הכי שנויה במחלוקת שעלתה בתיאטרון הישראלי בעשורים האחרונים; אבל יותר מכל, זהו המנון ניצחון לקהל מעריציו של גולן, שזוכים לקבל ייצוג תאטרלי מחבק למוזיקה של אחד מהזמרים המצליחים בישראל.
אל תתבלבלו, לא מדובר כאן במחזמר עם ערך אמנותי שעוסק בקרע העדתי כמו "סלאח שבתי" למשל, אלא במה שנקרא "ג'וק-בוקס מיוזיקל", התת-ז'אנר הנחות ביותר של מחזות הזמר, זה שתופר עלילה מאולצת בגסות סביב להיטי ענק של אמן פופולרי. רק לפני שנתיים חירבו בתיאטרון הקאמרי את נכסי צאן הברזל של אריק איינשטיין במחזמר "פשוט לאהוב", כשחיברו להם עלילה קלושה ורדודה להחריד. כעת ב"זה אני", הלהיטים הגדולים של גולן זוכים לעיבודים מוזיקליים נפלאים של מאור סבג, אבל כל מה שקורה מסביבם נראה ונשמע כמו טלנובלה טורקית מן המניין. אמנם כזו שכתובה היטב אך מקומה של הטלנובלה הוא בטלוויזיה, לא בשביל זה נועד התיאטרון. זהו ניסיון פופוליסטי של הקאמרי לגרום לקהל לנהור בהמוניו לתיאטרון. והוא נוהר.
את "זה אני", כתב וביים מאור זגורי, אחד מהיוצרים המוכשרים ביותר בארצנו. ההפקות הקודמות שביים ("המלט", "הומאז'") היו מבריקות בזכות היכולת של זגורי לשלב בין הקלאסי למודרני בצורה כה טבעית, שאפילו את שייקספיר הוא הפך לקומוניקטיבי לכולם. "זה אני" הוא מקרה אחר: בעלילה אין שמץ של מקוריות, והיא בטח לא גורמת לאנשים לחשוב, להיפך, היא מאכילה אותם בכפית את הסיפור המלודרמטי אודות הגבר שאיבד את אשתו ונשאר לגדל את שלושת בנותיו לבד. לאורך 165 דקות ההצגה, האב חוזר בתשובה, מוחק את אחת הבנות (ה"סוררת" מביניהן) מחייו ומנסה לשדך לבתו בת ה-18 בכפייה חזן חרדי, למרות שהיא בכלל מאוהבת בבחור חילוני. בין השאר, "זה אני" מאכיל בכפית גם מסרים פמיניסטיים פשטניים: הנערה שמלווה ברוח אמה ששרה איתה לאורך ההצגה, רוצה לשרת בלהקה צבאית רחמנא ליצלן, למרות שקול באישה ערווה. ובכן, הניחוחות הפמיניסטיים שנשזרו לצד שיריו של גולן, רק גורמים לכל העסק להסריח הרבה יותר.
למרות שהוחלט על גניזת התיק של אייל גולן בפרשת "משחקי חברה" בעילה של חוסר ראיות, הכתם לא נמחק ולא נשכח, והתחקיר של אורלי וגיא ששודר בחודש שעבר ברשת, בוודאי לא עוזר למחות אותו. על אף שבחר להרחיק את העלילה לחלוטין מסיפור חייו של גולן, יש רגעים במחזמר שממש מהדהדים את הפרשה המכוערת ההיא. למשל כשאדריאנה בת ה-18 חוזרת לביתה מאוחר בלילה, אביה המודאג נוזף בה ומסביר לה שיש הרבה גברים שרק מחפשים ילדות תמימות בנות 18. התכווצתי במושבי, ואני משוכנע שלא הייתי היחיד. עצם הבחירה בנערה בת 18 מלאת תום ובתוליות להיות גיבורת המחזמר בעייתית מלכתחילה. אני מניח שהבחירה הייתה מכוונת בניסיון לעשות "הפוך על הפוך". כך או כך, זה ממש לא הצליח.
זגורי פלפל את הדיאלוגים בהוד זגוריותו, והוסיף לא מעט דחקות לעסקת החבילה, אבל את ההצגה סוחבים על כתפיהם זמרים משובחים שאינם מצטיינים במשחק, והתוצאה בהתאם. מלבד איציק כהן כנפתלי, אביה האלמן של אדריאנה, ועדי אלון המלצר המזמר שמתאהב בה, ניכר המחסור בשחקנים מקצועיים על הבמה. לבוגרת "הכוכב הבא" נופר סלמאן יש קול יפהפה ונדיר, אך היא איננה שחקנית. גם זמרת הלדינו יסמין לוי סובלת מאותה בעיה בדיוק. הזמרת ספיר סבן בתפקיד לינדה מנהלת הבר והזמר הדרוזי לואי עלי (בן טיפוחיו של גולן) בתפקיד מוראד, המלצר המזמר הערבי, לפחות מצליחים לפצות על כך בנוכחות בימתית מהפנטת וכריזמה אדירה.
ההפקה אמנם מתוקצבת היטב, אבל הצד הויזואלי שלה לא מטופל כראוי, בלשון המעטה. התפאורה של נטע הקר נראית לא פעם ככזאת שהקימה ועדת קישוט בהצגת סיום בתיכון, וגם הבחירות לחלק מתלבושות שעיצב מאור צבר תמוהות ולעיתים מופרכות לחלוטין (עד עכשיו אני מנסה להבין למה הרקדנים לבשו מעילי בלשים אדומים וכובעים אדומים). גם הקפיצות בכוריאוגרפיה של עוז מורג מריקודי בטן לווגינג היו מתישות ומפוזרות מאוד.
בשלב מסוים, כשהסתננו לחגיגה בין שיריו של גולן גם המנונים ים תיכוניים אחרים, כמו "שמחה גדולה הלילה", "לינדה לינדה" ועוד, הבנתי סופית ש"זה אני" הוא הרבה יותר מעוד מחזמר, הז'אנר שהפך לאחרונה בישראל לתופעה תרבותית של ממש, זהו המנון ניצחון. אך כשישבתי שם, וראיתי את רוב הקהל מסביבי כל כך נהנה, לא יכולתי שלא לתהות - אולי זה רק אני?