פעם בכמה זמן מגיעה הצגה שמזכירה לי למה אני כל כך אוהב תיאטרון. זה לא קורה הרבה, שלא נאמר מעט מדי, אך כשהיא מופיעה אי אפשר לפספס אותה. ההפקה החדשה של תיאטרון גשר "ספר דוד המלך" גרמה לי להוריד את כובע המבקר לשעתיים ופשוט להתמסר. מרותק ומעונג ישבתי באולם ובעיקר רציתי שזה לא יגמר.
למרות שלא מדובר ביצירה ריאליסטית, "ספר דוד המלך" מצליחה לייצר את האשליה האולטימטיבית וגורמת לקהל לשכוח שהוא צופה בהצגת תיאטרון. הבמאי המבריק והמנהל האמנותי של תיאטרון גשר, יבגני אריה, ברא לא מעט יצירות מופת לאורך השנים ("אדם בן כלב", "כפר", "יאקיש ופופצ'ה" ועוד), אך הפעם אריה כובש פסגה חדשה – עולם המקרא קם לתחייה על הבמה והוא מעולם לא היה מסקרן יותר. הטאצ' הקרקסי המפורסם שלו נמצא שם במלוא תפארתו המורבידית; טביעת האצבע הייחודית של אריה מורגשת מאוד בכל רגע של קסם.
המחזה הפנטסטי והחשוב שחיבר רועי חן מספרו המהולל של שטפן היים הגרמני, "דו"ח המלך דוד", משלב בצורה הומוגנית להפליא בין השפה המקראית והעברית של ימינו, בעודו מנסה לפצח את דמותו האניגמטית של דוד המלך. האם דוד באמת היה רועה צאן תמים ומוזיקאי יפה נפש או מניפולטור מחושב שתכנן את עלייתו לשלטון בקפידה? בעקבות השמועות הרבות על בחירותיו המיניות ועל מקרי אונס והוצאות להורג שביצע, שלמה המלך מזמין לארמון את ההיסטוריון איתן בן הושעיה, שיכתוב את הגרסה הרשמית לביוגרפיה של אביו כדי שתיכלל באנתולוגיה שנאספה באותם ימים, או בשבילנו: התנ"ך. זאת כמובן רק במידה שכתבי ההיסטוריון ימצאו חן בעיני שלמה.
הדרמה הסבוכה, עתירת התככים והמזימות, מעוררת תהיות רבות על הדרך שבה בחרו לספר לנו את ההיסטוריה של בני ישראל. יותר משהוא מספר על דוד עצמו, המחזה למעשה מגולל את סיפורו של אינטלקטואל יחיד שמתעקש לחשוף את האמת מאחורי המיתוס וגם מאחורי השחיתויות של נציגי השלטון. איתן מראיין עדים שהכירו את דוד – ממאהבותיו דרך קרובי משפחה ועד שר הצבא שלו יואב בן צרויה – והאמת המכוערת מתחילה להתגלות. בו זמנית אנו נחשפים לעולמו המתמוטט של איתן, לאשתו החולה אסתר ולמאהבת שלו לילית, שמוסיף לכל הסיפור התנ"כי הזה גם פן על-זמני, כי הרי האהבה היא על-זמנית.
אריה ליקט לו קאסט יוצא מן הכלל מהתפקידים הראשיים ועד אחרון הניצבים. כן, אפילו חיילי הארמון שלא מוציאים מילה מהפה משכנעים. אלון פרידמן מדייק ברוב גאוניותו את המאבק הפנימי של דמותו השסועה של איתן ההיסטוריון. הביצוע האדיר שלו מזכיר שוב למה הוא אחד השחקנים הכי מרגשים ומהוקצעים בביזנס. דורון תבורי הוא חיית במה שקשה להגדירה במילים, אולי שחקן התיאטרון הטוב ביותר בארץ, והוא מצליח לצמרר ולשעשע בו זמנית בתפקיד בניה שר הצבא. מיקי לאון מרשים כהרגלו בדמותו הזחוחה של שלמה המלך; שיר שנער אמין מאוד בתפקיד המזכיר יהושפט; בוריס אחנוב נוגע ללב כנתן הנביא; יובל ינאי מספק אתנחתא קומית מושלמת בתפקיד הסריס המצרי; ליליאן רות היא פצצת רגש מדממת כמיכל הנסיכה; קרין סרויה ורות רסיוק מצוינות בדמותן של אסתר ולילית; הנרי דוד מלא קסם וכריזמה בתפקיד דוד הצעיר והמסוקס; יבגני טרלצקי מעולה כשר הצבא לשעבר יואב בן צרויה וטלי אוסדצ'י מעניינת מאוד כתמר, בתו של דוד.
את ההצגה, כצפוי, גונבים שלושת מספרי הסיפורים, אלכסנדר סנדרוביץ, גלעד קלטר ואלדד פריבס, בשלל דמויות ליצניות מצחיקות בצורה בלתי רגילה. כל אחד ואחד מהם מפגין יכולות קומיות משוכללות. הבחירה לשלב תיאטרון בתוך תיאטרון היא בפני עצמה אחת ההברקות הנהדרות של ההצגה.
הבמה המסומנת ורבת ההפתעות שתכנן בחוכמה מיכאל קרמנקו משרתת את ההצגה היטב. מהדלת שלא נטרקת עם הסאונד הצורם ועד בובת החמור, לכל דבר שהוצג היה נימוק וצידוק, כמו שצריך. סטפניה גראורוגקייטה עיצבה את התלבושות המתוחכמות על הקו הדק שבין העתיק למודרני ברוח ההצגה כולה וגם אבי בואנו יונה (במבי) מחולל קסמים עם משחקי התאורה. אם בכל זאת להיות קטנוני ולחפש פגמים בפינצטה אז המוזיקה שחיבר פאוסטס לאטנס קצת חוטאת בדרמטיות יתר ולעיתים ממש מבהילה. חוץ ממנה כמעט כל מה שקורה על הבמה גובל בשלמות ובגאונות. אפילו הבחירה האמיצה של יבגני לערבב בין המקראי למודרני ולהשחיל למשל שימוש במצלמת וידאו בימי קדם, שבקלות הייתה יכולה ליצור ניכור וחוסר אמינות, עוברת כטבעית ביותר.
"ספר דוד המלך" היא יצירת מופת אמיתית בה העבר וההווה מתמזגים וחיים יחד בהרמוניה מושלמת, ורק מוכיחים כמה נכון הפסוק ממגילת קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". הצגה שאסור להחמיץ, בית ספר לתיאטרון פנומנלי.