שבועיים אחרי נאום הבהמות המלחכות של עודד קוטלר, פרימיירה להצגה חדשה בבימויו מן הסתם מעוררת עניין רב. הרי זו ההזדמנות של קוטלר להוכיח שהוא לא רק נואם אמיץ ונחוש אלא גם יוצר נועז ולא מתפשר שלוחם למען חופש הביטוי והאמנות, ובכך לחזק את הצהרתו למירי רגב שהוא לא מפחד ממנה ומאיומי הצנזורה שלה. ובכן, את ההזדמנות הזו הוא די מחמיץ. ההפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי "אח יקר" אמנם עוסקת בחומרים טעונים, והאמירה שלה על המערכת הצבאית בישראל ועל אותה גאווה לאומית מאצ'ואיסטית עתיקת יומין שהורגת את טובי בנינו אולי מנסה לבעוט חזק, אבל בפועל מדובר בבעיטה מאוד זהירה (שלא לומר פחדנית).
העלילה של "אח יקר" מבוססת על סיפור חייו של המחזאי גדי ענבר, שאיבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים. השנה היא 1974, אורי חוזר ארצה מניו יורק היישר לקיבוץ, לאזכרה של אחיו הבכור עופר. המפגש עם משפחתו הפצועה מציף מחדש את הכאב ואת האשמה – וגם חושף סודות אפלים. כשנופל לידיו יומן המלחמה האישי של עופר, אורי מגלה את הסיבה האמיתית לנפילתו. בצעד שמערער את המשפחה כולה אורי נאבק למען אחיו המת כדי שהאמת תצא לאור. הוא מתעמת עם אביו שיודע היטב למה כדאי שהעניין לא יתגלה וגם בבן הזוג של אחותו, שהיה המפקד של עופר ואף היה איתו על הטנק בו נהרג בקרב.
לצד רגעים סופר דרמטיים ועוצמתיים (אם כי נוטפי פאתוס מעט מוגזם) שבכל זאת הצליחו להעביר צמרמורת קלה היו יותר מדי רגעים נטולי מצב חירום שגבלו בקשקשת. דווקא בגלל שההצגה נוגעת במטען נפץ כה מסוכן, הייתי מצפה שאת שורת ההתפוצצויות תלווה תחושת מתח תמידית שתצמיד אותנו למושב. לא רק שהמתח הדרמטי לא נבנה כהלכה, "אח יקר" סובלת מכמה נפילות מתח כמעט מתישות בין רגעי השיא. אנו בהחלט לא מעוניינים שהתיאטרון יספק לנו לחם ושעשועים, כפי ששרת התרבות החדשה שלנו רוצה, אבל באותה מידה אנו גם לא מעוניינים ביצירה אפויה למחצה שלא הולכת עד הסוף. הבחירה ההססנית להיות נשכני וחתרני אך לא מדי היא בעוכרי ההצגה מלאת הפוטנציאל.
מצטיינת גם התאורה והתפאורה המסומנת של במבי פרידמן עם ים השיבולים הפסטורלי שמסביב, הפלאשבקים המעורפלים מהטנק והסימבוליקה בשיכפול של בית ההורים לבית של בתם הצעירה. התלבושות שעיצבה דניאלה מור מדייקות את הימים ההם בקיבוץ חוץ מהג'ינס העכשווי למדי שהגיבור לובש לאורך כל ההצגה. הלוואי ואותו ג'ינס היה הבעיה היחידה של ההצגה אבל הוא ממש לא. באמת שקיוויתי שזו תהיה הצגה מפוארת שתהווה מכת מחץ בקרב על התרבות והאמנות, אך "אח יקר" היא לא יותר מהצגה סבירה. כשהקהל מחא כפיים לקוטלר שנקרא לבמה בסוף ההצגה, תחושת הניצחון ניכרה על פניו אך למעשה, המנצחת האמיתית גם בקרב הזה היא שרת התרבות. 2:0 – כפיים!
![ההצגה "אח יקר" (צילום: ז'ראר אלון) ההצגה "אח יקר" (צילום: ז'ראר אלון)](https://img.mako.co.il/2015/06/29/AhYakaruu_2_i.jpg)