בימים בהם השלום נשמע כמו פנטזיה מופרכת ורחוקה והצעת חוק הנאמנות בתרבות היא המציאות המרה, מחזה כמו "אוסלו" הוא בדיוק מה שכולנו צריכים - למען הפרספקטיבה, אבל בעיקר למען השפיות. המחזה של ג'יי.טי רוג'רס, שעלה לראשונה לפני שנתיים בלינקולן סנטר בניו יורק ואף זכה בפרס טוני היוקרתי למחזה הטוב ביותר, מכניס אותנו אל מאחורי הקלעים של תהליך השלום ההוא, והמאורעות ההיסטוריים שהוא מבהיר לאורכו מאלפים.
המחזה מלווה את אותן שיחות סודיות היסטוריות שהובילו להסכמי אוסלו ב-1993, ההסכם הראשון אי פעם שנחתם בין אש"ף למדינת ישראל. השיחות לא אורגנו באמצעות גורמים רשמיים, אלא על ידי אקדמאי נורווגי ואשתו הדיפלומטית, ולצד המשא ומתן הוגשו ופלים טריים. אלו המפגשים שיובילו מאוחר יותר ללחיצת היד הבלתי נשכחת בין יאסר ערפאת ויצחק רבין על הדשא של גן הוורדים בבית הלבן. לחיצת יד שהפכה לסמל לתקווה מחודשת של שתי אומות, שנמחקה כהרף שלושה כדורים.
המחזה גורם לדיון להיראות כמו פעולה דרמטית ממדרגה ראשונה, וזו בדיוק הכוונה של רוג'רס: הדיבור הוא מעשה לכל דבר - והוא עשוי להחליף מעשה מלחמה. כל המהות של "אוסלו" הוא סביב כוחן של מילים ושל תרבות שיחה לייצר מציאות. ואם נדמה לכם ששעתיים של טיעונים צפופים ומתפתלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלולים להיות משעממים או מטרחנים, למרבה ההפתעה וכנגד הסיכויים, ההצגה תיאטרלית למדי. עם קונפליקטים אישיים מטלטלים והתפרצויות קומיות לא צפויות, "אוסלו" הוא פלא של מיומנות תיאטרונית ותצוגה זריזה - הן בכתיבה והן בביצוע. תיאטרון בית ליסין לא יכול היה לבחור במאי ראוי ומתאים יותר מאילן רונן כדי לנצח על הסימפוניה המרשימה הזאת, ולהפוך אותה לאירוע תיאטרוני שאסור לפספס.
חלק מקסמה הרב של ההצגה החשובה הזו הוא חוסר הסיכויים של הסיפור. למרות שכולנו יודעים שיש הפי אנד, לכאורה, לאורך הדרך הסיכוי להצלחה נראה קלוש לחלוטין. את השימוש בדיפלומטיה יזמו וניווטו בדרכים מקוריות ויצירתיות שני נורווגים - טריה לרסן, מנהל מכון פאפו למדעי החברה ואשתו מונה יול, שהייתה אז פקידה במשרד החוץ הנורווגי. טריה היה להוט ליישם את תיאורית ה"הדרגתיות" שלו לתהליך השלום החולה, וכך, בארמון מרוחק באמצע היער, התקיימו הפגישות החשאיות. הזוג הנורווגי, שתפקידו להקל על שני הצדדים, מפליא לשמור על ניטרליות מעוררת הערצה. הם משעשעים את המשתתפים בעזרת הוופלים המיוחדים של הטבחית ולא מעט וויסקי, וגורמים לשני הצדדים לגלות אנושיות משותפת דרך הפרטים הקטנים, כמו שלשניהם יש בנות בעלות אותו שם. למזלנו, "אוסלו" לא גולש לרגשנות יתר ולא חוטא בקלישאות משומשות.
במובן מסוים, בגלל שהזוג הנורווגי נכנס ויוצא מהסצנות כמספרים ופונים לקהל ישירות, הם משמשים כמתווכים גם בין הקהל לעלילה ולגיבוריה, ודואגים להקליל את הסיטואציה בדיוק במידה הנחוצה. לירון ברנס בתפקיד טריה הוא הדיפלומט האולטימטיבי, ג'נטלמן מטופח ושרמנטי שנראה כאילו יצא מפרסומת לאפטר שייב. לרגע כמעט שוכחים שהוא לא באמת נורווגי. לימור גולדשטיין צובעת את דמותה של מונה בצבעים סקנדינבים קרירים יותר, אבל גם עזים יותר. יש הרבה מעבר לשקט החודר והמבט המקפיא שלה, והיא חושפת את הרגישות והמורכבות של מונה בצורה איטית ומלאת רגישות.
למעשה, אין חוליה חלשה אחת בכל הקאסט. אילן דר פנטסטי בתור יאיר הירשפלד, הפרופסור לכלכלה שנשלח לשיחות הראשונות, ולא פחות נפלא בתפקיד שמעון פרס. דר לא מבצע עוד חיקוי זול של פרס, אלא ממש מקים אותו לתחייה באחת הסצנות המרגשות ביותר בהצגה; דב נבון יוצא מן הכלל בתפקיד יוסי ביילין באינטרפרטציה קומית פרועה אך מרוסנת; עדי גילת היפיפייה מדויקת ומשכנעת בשלל דמויותיה ומפגינה יכולות קומיות מפתיעות בתפקיד הטבחית; גסאן עבאס מהפנט בתפקיד אחמד קריע (אבו עלא), שר האוצר של אש"ף, והצמרמורת שהוא העביר בי בזעקה הכואבת שלו לא ירדה לי מהיד מאז. גם שהיר כבהא נהדר בתפקיד חסן עספור, נציגו הרשמי של אש"ף בשיחות.
כידוע, ההיסטוריה של היחסים בינינו לעם הפלסטיני מאז אוסלו של 1993 אינה מעודדת (בלשון המעטה), אבל כמו שטריה מציע, אולי כדאי לשפוט את הדברים אחרת - לא את איפה שאנחנו עכשיו, אלא עד כמה רחוק הגענו מהמקום שבו עמדנו. דווקא בגלל ש"אוסלו" מחזיר אותנו אל אותו רגע חולף של תקווה בצורה אותנטית כל כך, הוא מצליח להפיח שביב של אמונה מחודשת. גם בשלום, אבל יותר מכל, בתהליך.