מאז ומתמיד הכוח של נינה היה כפרפורמרית על הבמה. אותה כריזמה מהפנטת, שרק התעצמה עם השנים, תמיד עבדה הכי טוב בלייב. כשנינט עולה על הבמה לא רק האביב מתעורר, אלא גם הקהל כולו.
כמו אביב לנשימה
אני מוכרח להודות: קצת חששתי מגרסת המחזמר של "אביב מתעורר", מאחר ומדובר באחד המחזות האהובים עליי ביותר. להפתעתי, האינטרפטציה המוזיקלית הוסיפה משב רוח מרענן ובהחלט מעורר לטקסט הכבד והפיוטי של המחזה. על אף שהמחזה נכתב לפני 120 שנה הוא עדיין מרגיש צעיר ורלוונטי.
"אביב מתעורר", שמבוסס על מחזה גרמני בשם "האביב המתעורר" שנכתב על ידי פרנק וודקינד, הטיף לשחרור מיני באחת התקופות הפוריטניות ביותר שידעה אירופה, ונחשב אז לשערורייתי ופורץ גבולות. הוא נאסר להצגה על ידי הצנזורה במשך כחמישים שנה בשל מסריו החברתיים נגד נוקשות הממסד, מערכת החינוך והמוסד ההורי, ואף עוסק במיניות בקרב נערים. בהמשך הוצג המחזה בהפקות שונות ברחבי העולם בהצלחה רבה.
ב-2007 עלתה בברודווי גרסת המחזמר שנכתבה על ידי המחזאי והתמלילן סטיבן סייטר והמוסיקאי דנקן שיק. על אף החששות המוקדמים מהעיבוד, הפקה זו זכתה בשמונה פרסי "טוני", בהם פרס המחזמר הטוב ביותר, פס הקול הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר ועוד. גם ההפקה של הווסט-אנד הלונדוני זכתה השנה בפרס ה"אוליביה" למחזמר הטוב ביותר.
בקיצור, ציפי פינס, המאמא הגדולה של בית לסין, ידעה מה היא עושה כשנתנה לקבוצת הצעירים של התיאטרון לקחת את מושכות ההפקה הישראלית. למעשה, ההימור היחידי כאן היה הליהוק הנינטי. מצד אחד, היא מקדם מכירות מוצלח מאין כמוהו. מצד שני, ההתנסות הראשונה שלה בתיאטרון הרפרטוארי. לשמחת כולם, את טבילת האש הזאת נינט עוברת בהצלחה.
בתפקיד הניצבים: הקהל
נינט, למקרה שתהיתם, מגלמת את דמותה של ונדלה, נערה תמימה וסקרנית, שמתאהבת במלכיור המוצלח ומגלה בעזרתו את עובדות החיים. בסצנת הסקס שלהם היא מראה לנו איך זה כשכוכב אחד מעז. לתפקיד מלכיור יובא עוד רכש חדש לקבוצה, עידו ברטל ("נשות הטייסים"), גם לו זה התפקיד הראשון בתיאטרון הרפרטוארי.
מבחינת טייפ-קאסט, ברטל מושלם לתפקיד התלמיד המצטיין השרמנטי, אך דמותו נשארת שטוחה ולא פתורה, והוא פשוט לא עומד בסטנדרטים הווקאליים שהקבוצה (ונינט בראשה) מציבה לו. ישבנו, שעושה הופעת אורח פעמיים בהצגה, גורם לתהות האם הסיבה לליהוקו לא נעוצה בהיותו סמל סקס עולה.
זוהי ההפקה השישית של קבוצת הצעירים המוכשרת במיוחד של בית לסין, המתפקדת כמקהלה הרמונית והורמונלית ביותר. הבמה משמשת זירת מאבק בין עולם המבוגרים ועולם הצעירים, כשאת כל דמויות ההורים והמורים מגלמים השחקנים הותיקים דנה שרייר ויוסי טולדו. הבחירה לתבל את דמויותיהם בהומור ולהכניס בהם מן הגרוטסקה מקורית ביותר והתוצאה מענגת ומשעשעת.
גלעד קמחי, ראש קבוצת הצעירים, ביים את הקרנבל בקפידה והוא גם אחראי על הכוריאוגרפיה המבריקה. דניאל אפרת תרגם את המחזמר לעברית, והוא גם מפליא לגלם בו את גאורג החרמן שמפנטז על המורה שלו לפסנתר. המוזיקה של דנקן שיק נפלאה וקליטה (נראה אתכם יוצאים מההצגה בלי שתקוע לכם "בית זונות במוח"), אך המעברים מסצנה דרמטית לשיר נהדרים בחלקם, ולא מטופלים מספיק באחרים. האשמה במקרה הזה נופלת דווקא על ההפקה המיובאת.
התפאורה הצנועה-אך-מרשימה של ערן עצמון בהחלט עושה את העבודה, והבחירה הנועזת להושיב קהל על הבמה עצמה, כניצבים היושבים בכיתת בית הספר, יוצרת תמונה מיוחדת במינה. יחסית למחזמר מדובר בהפקה מאוד פשוטה כי כאן הספקטקל הוא נטול אפקטים, והכול נתון בידיהם של היצירה עצמה ובאסופת הכישרונות שמזיעה על הבמה בליווי תזמורת בת שמונה נגנים.
מה שבכל זאת קצת צורם הוא שהמחזמר די טכני ולא מצליח לרגש לעומק. מה שהכי מרגש בו הוא נינט, שמפנקת את העיניים ואת האוזניים בכל רגע שהיא על הבמה. לכל מי שרוכש חיבה יתרה לגברת זהו מחזמר חובה. מומלץ ביותר לצעירים שביניכם, בעיקר לאלו שטרם נחשפו ליצירה העוצמתית והבועטת הזאת, וכמובן לחובבי הז'אנר.