כשההורים שלי שמעו שאני הולך למחזמר "קטס", שהגיע לארץ היישר מלונדון, הם סיפרו לי שהם צפו בהפקה המקורית בלונדון עם סבא וסבתא שלי לפני 30 שנה. "איך היה?", שאלתי. "סבא יצא באמצע", הם גיחכו. בתור חובב מחזות זמר (ומעריץ מושבע של חתולים) סירבתי להאמין שלא אתמוגג מאחד השלאגרים המצליחים ביותר שעלו על במות ווסט אנד וברודוויי. אני אמנם מכיר את שירי המחזמר, ולא לשווא זוכר ממנו רק שיר אחד, ועדיין קיוויתי לקבל מנת בידור הגונה ולו רק בגלל המבטא הבריטי. בכל זאת, מדובר בהעתק מושלם של המחזמר האנגלי האגדי אחד לאחד.
המלחין המהולל אנדרו לויד וובר, שעומד מאחורי ההצלחה הפנומנאלית של ההפקה שוברת השיאים (המחזמר שרץ הכי הרבה זמן בתולדות ברודוויי עד ש"פנטום האופרה" גנב ממנו את הכתר), חתום על להיטי ענק רבים אחרים כמו "אוויטה", "יוסף וכתונת הפסים", "ישו כוכב עליון" ועוד. עם זאת, על אף הפופולאריות וההצלחה הכבירה, אף אחת מאופרות הרוק הפומפוזיות שלו לא נכנסת לרשימת עשרת מחזות הזמר הגדולים ביותר בכל הזמנים. למוזיקה שלו יש נטייה לחזור על עצמה ממחזמר למחזמר, וכל הפקה מתהדרת בלהיט משובח אחד (מקסימום שניים) לצד הרבה מאוד שירים חלשים ונשכחים למדי, וזה אומר דרשני.
גם ברגע השיא של המחזמר, כשהשיר המפורסם ביותר (והמוצלח ביותר באופן מוחץ) "Memory" מגיע, וכשגריזבלה החתולה הדיווה המזדקנת מפליאה בקולה ומגיעה לאותן אוקטבות גבוהות, לא נרשמה התרגשות של ממש. אפילו חשתי אכזבה מסוימת. "זהו?", תהיתי לעצמי, "איז דט אול דר איז?". כנראה שאם הייתי נשאר בבית וצופה בברברה סטרייסנד מבצעת את השיר לייב ביוטיוב הייתי מתרגש יותר. בסופו של דבר הביקור הישראלי המאוחר של "קטס" בשנת 2014 מעליב בדיוק כמו הזמרים הזקנים שמביאים לכאן להופעות אחרונות לפני הפרישה הסופית או להקות שהיו להם שני להיטים מפוקפקים באייטיז. זה כמובן לא מפריע לאנשים לקנות כרטיסים במחירים מופקעים, כי "עד שמגיע לכאן משהו מחו"ל" והרי "זו הזדמנות של פעם בחיים לראות את זה". אז לא, במקרה של "קטס" עדיף לוותר בהחלט. לחו נס מזמן והיום הוא פשוט נראה מיושן להחריד.
