ההפקה החדשה והיומרנית למדי של תיאטרון גשר, "הלוך ושוב", מציגה תיאטרון מסוגנן, כמעט אוונגרדי, מהסוג שכמעט ולא נתקלים בו ברפרטואר של תיאטרון ממסדי אלא בשולי הפרינג', וזה לכשעצמו הישג מרשים. "גשר", שמאז ומתמיד היה תיאטרון פורץ דרך, מסרב לנוון את הקהל שלו בדקדנס הנפוץ במחוזותינו וזה נהדר, אבל מצד שני, קשה להתעלם מטעם הלוואי הבוסרי של היצירה הספציפית. כנראה שההצגה גם לא הייתה זוכה לתהודה רבה אם לא הייתה מתהדרת באותה הופעת אורח נדירה. מרגע היוודע מותו של אסי דיין, ההצגה קיבלה ממד חדש והפכה לאירוע של ממש: היצירה בה טמון התפקיד האחרון שלו בהחלט. מרגישים שחלק נכבד מהקהל בא במיוחד כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה.
במרכז הפנטזיה עומד בחור צעיר שמגיע לראיון עבודה לתפקיד לא ברור בעליל. הבחור השיכור חותם על חוזה ונשלח לעבוד בעל כורחו כשייט המעביר מתים מהעולם הזה אל העולם הבא. דיין מגלם את עצמו, אחרי מותו, כשהוא שט בסירה בדרך לעולם הבא. כשדמותו התשושה מוקרנת על המסך הקהל מתחשמל מיידית. "הנה אסי", הגברת שישבה לידי לחשה בהתרגשות בלתי מוסברת לבעלה. למשך חמש דקות הקהל כולו מהופנט לסיאנס התיאטרלי כאילו היה תחת כישוף. פתאום אסי מולנו, מובס, מסכם את חייו ופועלו כמו שרק הוא יכול עם אותו הומור "דיינאי" מריר ושובה לב. הוא לא מקריא טקסט אלא מאלתר מול המצלמה באותו חוש קומי מפורסם, ומגלגל את הקהל מצחוק כשהוא משווה את הופעתו בסדרה "בטיפול" לבובת הכלב עם הראש המהנהן על הדשבורד של המכונית. כשהוא מפזם את "תן לשים ת'ראש על דיונה" קשה שלא להצטמרר. כל כך נכון שזה יהיה התפקיד האחרון שלו, גם כי הוא מספיד את עצמו, אבל גם בגלל שההצגה כולה מתעסקת בחומרים שהם המהות של יצירתו האישית – החיים והמוות וכל מה שביניהם.
נקודת אור נוספת של ההצגה היא הקאסט שלה. את תפקיד השייט חולקים הנרי דוד ופאולו א. מאורה, שהפגין כישורי משחק מרשימים ביותר בהצגת הביקורת. את המעסיקות שלו מגלמות אירית דקל ורות רסיוק. מתחילתה ולאורך רוב ההצגה השתיים נמצאות על הבמה, ומספקות עניין רב. לפעמים לא לגמרי ברור מה הן אומרות או עושות, אבל הנוכחות הבימתית המיוחדת שלהן מרתקת. לוסי דובינצ'יק מגלמת בהצגה תפקיד כפול: היא האקסית של השייט בקטעים המוקרנים על המסך וגם בתו הקטנה על הבמה. בקטעים המצולמים המשחק שלה קצת מוגזם, מעין אובר-דרמטיות שמאוד מזוהה עם משחק בימתי, ודווקא ההופעה שלה על הבמה שקטה וקטנה, אפילו מדי. משהו שם התפספס כמו בהצגה כולה.
