זו לא הפעם הראשונה שהדבר הראשון שרציתי לעשות כשחזרתי הביתה מהצגה הוא לחבק את הילדים שלי. באופן לא מפתיע, גם בפעמים הקודמות חנוך לוין היה אחראי לכך. יש משהו כל כך חד ואלים וגם מאוד ישראלי בסף הגירוי המתפוצץ, באופן שבו הוא לוכד את הפחד הקמאי האפל ביותר של כל הורה, שאי אפשר להתחסן בפניו. תו ירוק לא תקבלו כאן, רק תמרור אזהרה מדמם.
וזה אולי אקורד להתחיל עמו: מי שמחפשים ערב להתבדר בו ולהמשיך לדרינק אגבי, "מתאבל ללא קץ" היא כנראה לא ההצגה המתאימה להם. שלא כמו קומדיות היחסים ואפסיות הקיום האנושי של לוין דוגמת "יעקובי ולידנטל", "אורזי מזוודות", "מלאכת החיים", "קרום" וכו', שיודעות לרכך את הסנוקרת באמצעות הומור סאטירי ונטול פילטרים, גם הומור לא יהיה לכם כאן. "מתאבל ללא קץ" היא הצגת קונספט אם להתלבש על מונח עכשווי: היא לופתת את גרונו של הצופה עוטה המסכה למן הרגע הראשון, מותירה אותו בצימאון לאוויר, ולא מרפה לשנייה. לוין אמנם הגדיר את המחזה "קומדיה בכיינית", אבל זה מזכיר את צ'כוב שהגדיר את "השחף" שסקרנו לאחרונה כקומדיה. סוג של בדיחה פנימית בין מחזאים גדולים.
פרט לתחושות הקשות ש"מתאבל ללא קץ" מציפה כפיוט אלגורי על מות ילדים, אחד הדברים הבולטים בחוויה שהיא מזמנת היא עד כמה היא נדירה כיום בתרבות הפיל-גוד האינסטגרמית החלולה שהפכה לצייטגייסט. כמה נדיר שמישהו מעז לאתגר את הקהל ולא להתחנף אליו עם סיפור "מרגש", "מהמם", "הורס" ושאר סופרלטיבים שאיבדו משמעות. הצגה שלא מסתכלת על הקהל שלה כאל צרכן - והרי את הצרכן צריך לרצות בשביל שיבוא שוב וירכוש.
למעשה, היא לא מסתכלת על הקהל שלה בכלל ואפילו לא טורחת לספק לו גיבורים להזדהות עמם ולעבור באמצעותם את המסע שהיא גוזרת (ושם היא גם מתקשה). אפילו "הילד חולם", מחזה מיתוס אחר של לוין שההתכתבות ביניהם ניכרת, מספק סיפור מסגרת להיאחז בו ודמויות ילדים שמקבלים קול וגם טקסט. ב"מתאבל ללא קץ" הילד דומם. נטול זהות, כלי, מספר, מרוחק וזר אבל גם קרוב ומוכר בו בזמן. מורכב.
אצל ארי פולמן, גם בתיאטרון, האסתטיקה קודמת
את "מתאבל ללא קץ" כתב לוין ב-1992 והוא נמנה עם המחזות שלא עלו בימי חייו (לוין מת מסרטן ב-1999). הוא עולה בשנה החולפת בקאמרי, לראשונה בתיאטרון הרפרטוארי ובבימויו של במאי הקולנוע ארי פולמן. בקווים כלליים ההצגה מציבה מראה ביקורתית אל מול פולחן המוות בחברה המקריבה את ילדיה ולא מסוגלת לחדול מן הריטואל הנפסד. היא עושה זאת באמצעות מה שנגלה כהצגה בתוך הצגה, שבמסגרתה אחת לשנה נרצח ילד על מנת לספק את הצורך של השליט להתאבל על בנו שלו שמת בעבר. הילד התמים מת לשווא אבל את הריטואל החולני צריך להמשיך כי הוא מפרנס רבים וכי "אין מקום אחר". בחברה הישראלית שבה כל חייל הוא גם "הילד של כולנו", קשה שלא לחוש את מדי הצבא מגרדים את האבסורד וזאת אפילו שאין חיילים על הבמה. זה מוטמע בנו כל כך עמוק, ועליה גם רוכבת הסימבוליות הלווינית - כל חברה והילדים המתים שלה - כאשר פולמן מכניס פנימה גם פרשנות משלו שאת רגע המפגש עמה נותיר לבמה.
כמו בסרטיו האחרונים, אצל פולמן החוויה היא קודם כל חוויה אמנותית אסתטית מהמעלה הראשונה. יחד האמן דוד פולונסקי, שאחראי גם לאנימציה בסרטיו, הם מרכיבים תפאורה מרשימה שנוגעת בכל החושים: את כלי הבמה הם מעירים לחיים כמו באגדת דיסני "היפה והחיה", מייצרים תצוגת וידיאו-ארט נושמת שמתפקדת כשחקן נוסף, ומשלימים אותם עם קולה השמיימי של אפרת בן צור, הפעם בתפקיד הזמרת-יוצרת שכמו באופרה ניצבת מעל ומלווה את ההצגה כמלאכית.
כשיורדים קצת לקרקע זה נהיה מסובך יותר. פולמן אמנם רגיל גם הוא לתבוע תעצומות נפש מן הצופה שלו, אבל לפחות בקולנוע הוא מוביל זאת באמצעות גיבורים; בין זה "ואלס עם באשיר" האוטוביוגרפי, בין ב"כנס העתידנים" הפילוסופי, שם זו השחקנית רובין רייט שמגלמת את עצמה, ובין אם ב"איפה אנה פרנק", סרט האנימציה החדש והמדובר שלו שמועמד לפרס האקדמיה האירופית ואשר יעלה לאקרנים בישראל בינואר הקרוב. הצופה יכול להתחבר וגם יכול שלא, אבל יש לו למי.
ב"מתאבל ללא קץ" האתגר שמציב לוין הוא אחר, היות שלצופה אין כתובת לצאת עמה למסע. כל הדמויות על הבמה הן כלים שבאים לסמן פונקציה חברתית כלשהי: שליט, מדע, אמונה, נפש, צער וגם תשוקה אל האחות הרחמנייה והבשרנית (בכל זאת לוין). השחקנים והשחקניות, לרבות מוריס כהן שמביא כריזמה לתפקיד השליט הכל יכול, ערן מור וטל וייס כצמד הרופאים המרושעים, או מיה לנדסמן בתפקיד האחות, טובים ככל שיהיו משרתים בסופו של דבר הפונקציות החברתיות המוגבלות שהם ממלאים במחזה. התוצאה היא שזולת כמה שבירות מעוררות רגש, שאני לא רוצה לספיילר, של השחקנים מוראד חסן ודויד בילנקה, זה מרגיש לרוב שכלתני ומרוחק.
וכך, לצד ההפקה המרשימה והמאוד לא טריוויאלית הזאת באולם המרכזי של תיאטרון שהוא במהותו מסחרי, "מתאבל ללא קץ" היא גלולה מורכבת לעיכול אפילו במונחים חנוך לויניים. הצופה מתבקש לקחת אוויר, לצלול עמוק פנימה ולהתמודד. לזכותה יאמר שכאשר החיבור קורה - וזה קורה - התוצאה עוצמתית יותר מאשר כל האכלת קתרזיס בכפית שואבת לייקים.
"מתאבל ללא קץ" מאת חנוך לוין, במאי: ארי פולמן, התיאטרון הקאמרי.