"ילד. תמצית חיינו. הגביש. ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו, נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו... הי, ילדים, איך זה אתם ישנים לכם ככה, כאילו העולם הוא מקום לישון?"
הטקסט המפעים הזה הוא רק פיסה זעירה מתוך המחזה המרגש ביותר שנכתב בעברית כנראה. בעיני רבים "הילד חולם" הוא פאר היצירה של חנוך לוין ז"ל, ולא לשווא. לוין, שהיה מזוהה בעיקר עם הצד הגרוטסקי של הקומדיה, לא כתב הרבה טרגדיות וגם כשכיוון אל הטרגי (כמו ב"מלאכת החיים" למשל), הצחוק היה תמיד חלק אינטגראלי מהתוצאה. כאן מדובר בטרגדיה מובהקת שעוסקת בפחדים שרודפים כל אדם – שכול, אלמנוּת ויתמות. "הילד חולם" תוקף את אותם נושאים קשים מלכתחילה בצורה בלתי מתפשרת, בלתי אמצעית וכמעט ללא רחמים. לוין כתב את המחזה בהשראת סיפור הספינה "סנט לואיס", שבעקבות מאורעות הדמים של "ליל הבדולח" ב-1939, הפליגה מגרמניה לקובה כשעל סיפונה 936 פליטים יהודים. אחרי שרשויות ההגירה הקובניות סירבו לקבל את הנוסעים, הם החלו לנדוד מנמל לנמל בתקווה למצוא מדינה שתסכים. האדפטציה התיאטרלית של לוין לאירוע מצמררת גם בלי להזכיר מילים כמו "גרמניה" או "יהודי".
לפני 25 שנה זכיתי לחזות בפלא הזה שנקרא "הילד חולם" על במת תיאטרון הבימה בבימויו של לוין האגדי. יש הצגות שממשיכות לרוץ לנצח אצל הקהל בלב, זו בדיוק אחת מהן. לגמרי ברשימת הטופ 3 של ההצגות הכי טובות שראיתי בארץ אי פעם. מכל ההצגות של לוין שהספקתי לראות, ולמזלי הספקתי לא מעט, "הילד חולם" הייתה המטלטלת וללא ספק המרהיבה מכולן. העולם הלוויני הקודר והביזארי נחגג על הבמה במלוא תפארתו. לכן כששמעתי שתיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי הקימו לתחייה את המחזה המופתי בבימוי של עמרי ניצן, די חששתי. הרי בלתי אפשרי להתחרות במקור, ויותר מכל דאגתי שלא יהרסו לי את אחת החוויות העוצמתיות והמשמעותיות ביותר שעברתי באולם תיאטרון בחיי. ובכן, שמח לשתף שלא כך היה. אפילו רחוק מזה.
נתחיל מזה שזו הצגה מרשימה מאוד, ולמרות שהיה לי קשה לא להשוות אותה כל הזמן להפקה המקורית, נהניתי והתרגשתי עד דמעות. בראש ובראשונה בזכות שתי השחקניות הראשיות המרטיטות, אולה שור-סלקטר שמגלמת את האם ונעמה שטרית בתפקיד הילד. שור-סלקטר המהוללת בתפקיד הכי טוב שלה עד כה כנראה, ושטרית מסתמנת כתגלית ענקית. אמנם בכלל לא פשוט להיכנס לנעליהן של ג'יטה מונטה האלוהית שגילמה את האם בהפקה המקורית ודינה בליי שהייתה ילד חולם מושלם, אך שתיהן מצליחות לברוא דמויות שונות ולא פחות מוצלחות. שור-סלקטר מפתיעה למצוא גם את הצד העדין של הלביאה שנאבקת על חיי בנה, וגם כשהיא מבזה עצמה היא נשארת אצילית. מונולוג הסיום שלה הוא בפירוש הרגע הכי מרסק לב של ההצגה. שטרית מייצרת את האשליה המוחלטת שמדובר בילד קטן שמתרוצץ על הבמה, גם באנרגיות האדירות שלה וגם בקולה הילדותי. היא לא מתיילדת באופן מזויף, אלא מספקת את הדבר האמיתי בדרך אותנטית ובעיקר ממש נוגעת ללב.
כל שאר השחקנים שלצידן מסורים לתפקידיהם השונים וניכרת יראת הכבוד והקדושה בקולם, כשהם מפיחים רוח חיים בטקסט המפואר הזה של לוין. נורמן עיסא יוצא מן הכלל בתפקיד רב החובל הזקן והאכזר, ודווקא בגלל המבטא שלו, הליהוק שלו לדמות מבריק במיוחד. רות אסרסאי ממציאה מחדש את דמותה של האישה שנולדה לאהבה, הפאם פאטאל האולטימטיבית, מינית וחושנית יותר מהמקורית אך כוחנית ומאיימת לא פחות. בן יוסיפוביץ' מצוין גם בתפקיד האב וגם בתור פקיד ההגירה חסר הסבלנות, האיש והכסא. בין להקת הנוסעים/ילדים מתים בולטים במיוחד נמרוד דגן שמפזר קסם וחן רב על הבמה, אושרת אינגדשט מלאת הכריזמה וכוכבת "היירספריי", רוני מרחבי, שמוכיחה שאין דבר כזה תפקידים קטנים. אמנם באמתחתה מעט טקסט, אבל המשפט הקטן-ענק של אותה נוסעת מפוחדת עדיין מהדהד לי בלב: "איך להעביר לך, אדוני המושל, את הפחד שלי למות?! איך להעביר, באיזה חוט, מאדם לאדם, את הפחד למות?!".
עמרי ניצן הצליח להפתיע בשלל בחירות ופרשנויות – לפעמים זה היה מרתק ולפעמים פחות. האמירה בעיצוב של מושל האי בעל המגפון במקום ראש ואשתו נטולת הפנים, למשל, זו הברקה אמיתית שנראית מהמחוזות של לוין ועם זאת מקורית לחלוטין, רלוונטית ובועטת. גם הגרסה הנועזת יותר של האישה שנולדה לאהבה, שמותאמת יותר לרוח התקופה עתירת ההטרדות המיניות, מקבלת משמעויות חדשות. לעומת זאת, הרגעים הכי מצחיקים של ההצגה קצת הלכו לאיבוד, בייחוד במונולוג של המקנא בחיים. גם העומס המוזיקלי עם המוזיקה המקורית של יוסף ברדנשווילי צרם לא פעם. טקסט כל כך חזק כמו מונולוג הגסיסה של הכנר לא צריך להיות מלווה בכינור או בכל כלי אחר. גם הבחירה להפוך את המונולוג המדהים של הנוסעת המנחמת למעין שיר ערש לא צלחה במבחן התוצאה. כשהטקסט הוא שירה בעצמו, אין צורך להלחין אותו. לעיונכם:
"אי, ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב. אנשים קטנים שכמותכם, גמדים מצחיקים עם תחפושות משונות, סהרורים, ותמימים, שואלי שאלות מטורפות, שוברי צלחות, מרטיבי מכנסיים, קופים קופצים ורצים, קמים ונופלים, גונבי ממתקים ללא גבול וקץ - נולדתם לפרוט על מיתרינו הכי כמוסים, נולדתם שלא נוכל לעמוד בפניכם, נולדתם פשוט לשבור לנו את הלב."
עוד פגם שאני נאלץ לציין הוא התפאורה, או יותר נכון, היעדרה. מצד אחד, יש משהו מאוד חזק בבמה הריקה ובקיר הבטון החשוף שברקע, שעיצבה פולינה אדמוב, אך מצד שני, עדיין נראה שמשהו חסר. אדמוב מפצה על כך בבחירות המעניינות בעיצוב התלבושות. להטוטי התאורה של קרן גרנק בהחלט תורמים לצד הוויזואלי של "הילד חולם". ההפקה פחות מרהיבה מהמקורית, אבל בסופו של דבר, זה משאיר יותר מקום לטקסט, והטקסט במקרה הזה הוא הכל.
אם לא צפיתם בהצגה המקורית, ורוב הסיכויים שלא צפיתם כי מי הלך לתיאטרון (או היה חי) בשנת 1993, לא רק שכדאי לכם להתנסות בחוויה התיאטרונית החד פעמית הזו, זה אפילו הכרחי. זו הזדמנות פז להכיר את אחד המחזות המשמעותיים ביותר של המחזאי הישראלי החשוב בכל הזמנים, ומי יודע, אולי זו תהייה ההצגה הכי מרגשת שראיתם בחיים. אם צפיתם בהצגה המקורית יש לכם פטור מבחינתי, אבל עדיין ממליץ לכם לעלות על הקרוסלה המסחררת הזו שוב. עברו 25 שנה, העולם השתנה וגם אנחנו. רק הילדים החולמים נשארו בדיוק אותו דבר. דואגים שיספיק להם הקיץ, שיספיקו החיים.
