יכולתי לפתוח בסופרלטיבים מפוארים והצהרות מפוצצות על המחזאי הבריטי הגאון ווילי ראסל ("אחים בדם", "שירלי ולנטיין") ועל התובנות העמוקות של יצירתו המבריקה "לחנך את ריטה", אבל לפני הכול אנחנו חייבים לדבר על מגי אזרזר. למי שעדיין לא הפנים, מדובר באחד השמות הכי רותחים בתעשייה כרגע. מאז שסיימה את לימודיה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב לפני 4 שנים, אזרזר הספיקה לככב בשלוש הצגות פרינג' ובמקביל החלה לצוץ על המסך במספר סדרות טלוויזיה ("ניויורק", "חברות", "חסמבה", "תא גורדין" ועוד). זהו למעשה תפקידה הראשון בתיאטרון הרפרטוארי, ולא סתם תפקיד ראשי – מהסוג שכל הפוקוס עליו, ועליו תקום או תיפול ההצגה.
"לחנך את ריטה" הוא דואט של שני שחקנים שמתרחש כולו בחלל אחד, והפרטנר שנבחר לאזרזר הוא רמי הויברגר האדיר, כך שהיה ברור שהכול תלוי בביצוע שלה. בדיוק כמו שחשדתי מראש, לא לשווא ליהקו אותה לתפקיד המופלא, שיושב עליה כמו חליפה שעוצבה במיוחד למידותיה. ה"עממיות" שלה מדויקת ואותנטית לחלוטין והיא לא נופלת לקריקטורה לרגע. ריטה של אזרזר היא לא עוד "פרחה טיפוסית", היא אישה בשר ודם עם נשמה ענקית, מנעד רחב של רגשות ואמביציה מטורפת. גם כשהיא יורה כמויות של טקסט במהירות שיא עדיין מבינים כל מילה הודות לקולה החזק ולדיקציה הכמעט מושלמת שלה. דווקא שפת הגוף שלה קצת מוגזמת לרגעים (בעיקר בכניסות וביציאות), אבל זה לא באמת צורם וזה גם לא משנה, כי כל מי שיצפה בריטה של אזרזר צפוי להתאהב בה מיד. מי יכול לעמוד בפני השילוב המנצח של טקסט שנון עם ביצוע מצחיק ונוגע ללב? וזה לא שלהויברגר חסר, הוא אחראי לכמה מהרגעים הדרמטיים החזקים ביותר של ההצגה, אבל את יכולותיו הווירטואוזיות האדירות אנחנו מכירים לא מאתמול והכישוף האזרזרי הכובש עוד חדש לנו, וזהירות, מסתבר שההשפעה שלו ממכרת.
מעבר לגרסה מודרנית משעשעת לסיפור פיגמליון, "לחנך את ריטה" הוא מחזה מעורר השראה על משמעות הלמידה וההעשרה העצמית. הבמאי רוני פינקוביץ' אף הדגיש את האמירה הפמיניסטית שלו, הרלוונטית במיוחד לימינו. ריטה היא כל בחורה צעירה לא משכילה, ששואפת למימוש עצמי ומפחדת לגמור את חייה בתור עקרת בית משועממת. הקומדיה אמנם מתרחשת באנגליה של שנות השמונים, אבל בלי לאנוס אותה בכוח להפוך לישראל של שנות האלפיים, כמו שעושים הרבה יותר מדי פעמים בתיאטרון בארץ, היא פשוט מרגישה כך לחלוטין. זה לא קורה רק בגלל הבימוי הרגיש והביצוע המהפנט של אזרזר והויברגר, גם התרגום המחודש והמשובח של יוסף אל דרור, אשף תרגומים ומחזאי מוכשר בזכות בעצמו, עוזר לכל מה שנאמר על הבמה להישמע משכנע כל כך. הבמה הריאליסטית שעיצבה אנה זיו תורמת לניטרליות ומשמשת רקע מצוין לצבעים המרהיבים שמשפריצים מצמד השחקנים.
