הדבר הראשון שעשיתי אחרי הצפייה בהצגה "אביבה אהובתי" הוא לחזור לצפות בסרט הנפלא של שמי זרחין. לא בשביל להשוות, אלא כי רציתי עוד. עוד מדמותה החולמנית של אביבה כהן, עוד מהלב הגדול של אחותה אניטה, עוד מהבת המחוספסת אשרת. נשים מעוררות השראה (וגברים שהרבה פחות). על פניו, מה לי ולהן? כמי שגדל ומתגורר במרכז, מה לי ולטבריה, שם מתרחשת העלילה? חוץ מאשר לחלוף על פניה בחטף או להביט בה מנצנצת ממרחק, אין בה דבר שמוכר לי. אם כבר - זר, מנוכר אפילו. הכבישים אמנם הפכו מהירים יותר, אבל הפריפריה, כך זה מרגיש, דווקא התרחקה תרבותית וחברתית מאז זכה הסרט בפרס אופיר ב-2006. ובכל זאת, רציתי עוד. עוד ממקום שאני לא מכיר, אבל בעצם כן.
זו לא רק אביבה קשת היום שרוצה להגשים את עצמה ולהיות סופרת, למרות הבעל המובטל, הילדים המתבגרים והכסף שאין. זה המקום שבו החוויה עוברת מהמרחב העלילתי אל האזור החמקמק שבו הדברים קורים באמת: המרחב הרגשי. דמויות שיכולות להיות הכי רחוקות בעולם, אבל גם הכי קרובות, עם הקווץ' הזה בלב כשהן חשות משהו.
"אביבה אהובתי", שעולה בימים אלה בהפקה משותפת להבימה ולתיאטרון באר שבע, הוא סיפור מאוד ישראלי בקווי המסגרת שלו - עם השיכונים, העדות, המבטאים, המאכלים והריחות. אפיון שמקבל דגש גם על הבמה, עם התפאורה הדחוסה שעיצב ערן עצמון - כולם על כולם ואין רגע של פרטיות. אבל לא זה מה שגורם לחיבור הרגשי. הפיצוח של זרחין היה הממד האוניברסלי, ששוזר בסיפור איכויות של קלאסיקה על-זמנית - ממש כמו כישרון הריקוד הסוחף של בילי אליוט בעיירת כורי פחם בבריטניה, או הרצון לחיות של אולגה, מאשה ואירינה ב"שלוש אחיות" של צ'כוב. כמו בילי גם אביבה היא נרקיס בביצה, כמו שלוש האחיות היא חולמת עם אחותה ובתה על עתיד טוב יותר בעיר הגדולה - שם זו מוסקבה, כאן זו תל אביב. הערגה אותה ערגה, כאשר כל אחד מוזמן להתחבר אל הסיפור ממקום אחר, לרבות אל המוטיב הפאוסטי שלו, כשגם כאן מעורבת עסקה עם השטן.
למה לא ללכת אל המקור וזהו, ולהעביר את הערב מול המסך? לא פעם תיאטראות הרוויחו בצדק את הביקורת שהם סופגים על הבחירה למחזר שוברי קופות שקל יותר לשווק אל תוכניות המנויים, על חשבון השקעה ביצירה מקורית. אבל זה לא המקרה ב"אביבה אהובתי". ארז דריגס שעיבד את התסריט של זרחין למחזה, יחד עם הדרמטורגית שחר פנקס ומשה קפטן שביים, השכילו לייצר הצגה שעומדת בפני עצמה ובונה קומה נוספת ל"אביבה אהובתי". קומה תיאטרלית.
אם הסרט מגיש את שיכוני טבריה באופן ריאליסטי, דריגס וקפטן בוחרים מראש שלא להתחרות בכך, ומדגישים את המקום הפנטסטי שמתקיים בראש של אביבה - שרואה את היופי בסביבה הקשה שלה ובוראת אותה מחדש במילים. הם עושים את זה באמצעות וידאו-ארט שעיצב גיא רומם, שממלא את הקירות בחלומות, כאשר בחירה מוצלחת נוספת היא הוספת דמותה של יונה, קולה הדמיוני של אביבה, באופן שמנכיח אותה. עמית זיתון מגיחה בשמלה לבנה בכל רגע שבו אביבה מצליחה להרים את עצמה מהיומיום - והשילוב הזה עובד יפה.
בכלל, זו הצגה של תפקידים נשיים חזקים אל מול גברים פגומים, שמנסים לחפות על החולשות שלהם בדרך שגם שר התרבות הנוכחי מכיר היטב: כוח, כסף וכבוד. רונה-לי שמעון (שחולקת את התפקיד עם ענת מגן שבו) לא מתחילה את ההצגה כאביבה, אלא כרונה-לי מ"רוקדים עם כוכבים", אבל לזכותה יאמר שהיא מסיימת אותה כאביבה. הדמות של אביבה, שגילמה בסרט אסי לוי, נדרשת להיות כל מה שרונה-לי הזקופה היא לא - רפויה, כפופה, שקופה אפילו. אתגר לא פשוט. יחד איתה הילה סעדה הראויה לציון כאניטה, נופר סלמאן בתור הבת אשרת, רובי פורת שובל בתפקיד הסבתא הקריזיונית ויולט, ותקווה עזיז כשכנה המסורה מרסדס.
בצד הגברי זה יותר מורכב: מצד אחד ישנו מולי שולמן שנמצא בתקופה מעולה על הבמה ומגיש גם כאן תפקיד סוחף כבעל המובטל מוני. אפילו שהוא לא חף מפגמים אישיותיים, מוני של שולמן שם את הדגש על כך שבשביל להצליח כנגד כל הסיכויים, כל הסביבה חייבת להיות מסורה אל המשימה - וכמה זה קשה. לצדו של שולמן, אורן כהן הוא הבעל הקנאי והמכה (משהו שלא מחליק היום בגרון בכלל) של אניטה, שנשארת איתו בכל זאת, ושפי מרציאנו הוא הבן השבור אלון - שניהם עם תפקידים יעילים.
אז למה מורכב? בגלל התפקיד של הפרופסור-הסופר עודד, בגילומו של אודי רוטשילד (שחולק אותו עם ירון ברובינסקי). זה לא שרוטשילד לא משחק היטב - הוא כן, כולל הפגיעות שלו בסוף, כמו גם האטימות לאורך הדרך וחוסר היכולת להבין שבמערכת היחסים בינו ובין אביבה לא הייתה מעולם סימטריה. הבעיה פה היא בליהוק, גם אם נתעלם (וקשה) מכך שרוטשילד פשוט צעיר מדי בשביל התפקיד, שדורש פער משמעותי ועמוק הרבה יותר בינו ובין אביבה. המקום שבו הבחירה צורמת היא באאוטסיידריות שלו כסוג של ארכיטיפ של דמות האינטלקטואל התל אביבי - וכן, גם המאוד אשכנזי - שטבריה לא נראית או מרגישה קשורה אליו במאומה. וזה כל כך רחוק מהדמות המסוכסכת בינה לבין עצמה שששון גבאי הגיש בסרט המקורי. דמות של טברייני במקור, שעזב אותה מזמן וחשב שהוא יכול בלעדיה, רק בשביל לגלות שהיא רודפת אותו בחלומות ולעולם לא תיתן לו לעזוב. דמות שחסרה כאן.
"אביבה אהובתי", עיבוד לבמה: ארז דריגס על פי סרטו של שמי זרחין, בימוי: משה קפטן, הפקה משותפת להבימה ותיאטרון באר שבע. ההצגה הבאות: 26-28.10