טנסי ויליאמס הוא אחד המחזאים הגדולים של המאה ה-20. את יצירת המופת זוכת פרס הפוליצר "חשמלית ושמה תשוקה" הוא כתב בשנת 1945, ומאז ההצגה רצה ללא הפסקה על במות העולם ואף עובדה לסרט קולנוע, שלעד ייזכר בזכות מרלון ברנדו המסוקס בדמות המאצ'ו האולטימטיבי. גם בארץ המחזה עולה מחדש פעם בעשור בערך: תיאטרון האוהל הציג אותו לראשונה ב-1959 ועשור אחר כך ב-1968, תיאטרון חיפה ב-1979 ותיאטרון בית לסין העלה אותו פעמיים ב-1992 וב-2013. הזדמן לי לראות את אותה הפקה של בית לסין לפני 10 שנים ויצאתי ממנה עם תחושה של החמצה. על אף מירב גרובר הנהדרת והנוכחות החייתית של גיל פרנק, ההצגה הייתה קצת מעייפת והמתח לא היה מספיק עוצמתי. היה נדמה שבמאי ההצגה אילן רונן הסתמך על גדולתו של הטקסט בלבד, ובכך יצר עוד העתק נדוש של אותה תמונה מוכרת. כמה שמחתי לגלות שרונן בחר להתמודד שוב עם היצירה המיתולוגית של ויליאמס, ושהפעם הוא נכנס בה בכל הכוח והצליח להמציא אותה מחדש.
בהפקה המשותפת החדשה של תיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי" רונן מפרק את המחזה לגמרי מהריאליזם שלו ומרכיב אותו מחדש לכדי יצירה חדשה. הוא מגרד החוצה את הסאב-טקסט החבוי של המחזה ומחדד את האוניברסאליות והעל-זמניות של הסיפור. ניו אורלינס של ויליאמס הפכה לשכונה קוסמופוליטית באירופה של ימינו, בלאנש וסטלה האחיות מדרום ארה"ב הפכו למהגרות רוסיות, סטנלי הפולני המכונה "פולק" הפך לטורקי ובשכונת "גן עדן" העלובה תמצאו קשת רחבה של גזעים. תיאורי זירת ההתרחשות והוראות הבימוי של ויליאמס נשזרו כחלק מהטקסט של ההצגה, אותם אנו שומעים מדיירי השכונה. כבר כשמתחילה המוזיקה הדרמטית וקבוצת שחקנים עולה לבמה הריקה ומרססת כתובות גרפיטי על הקיר האחורי החשוף, אפשר להבין שלא מדובר בעוד גרסה ממוחזרת של הסיפור המוכר.
ברגע שבלאנש עולה לבמה בפעם הראשונה, אחרי שירדה מקרון החשמלית ששמה תשוקה, גברברי השכונה מקבלים את פניה באופן חמים למדי – כלומר, מדי. המציאות הישראלית של ימינו מהדהדת מתוך הסצנה הזאת ומיד נזכרים באותם סרטונים שבחורות שעוברות הטרדות מיניות ברחובות מעלות לרשת. זו לא ההקבלה העצובה היחידה שתוכלו למצוא בהמשך העלילה שנכתבה לפני 70 שנה כמעט. בנוסף, רונן מזמין אותנו לתוך עולם הדמיון הפורה של בלאנש ואנו זוכים למבט מבפנים למוחה של ציפור אבודה, אישה על סף התמוטטות עצבים. פנטזיות האימה של בלאנש על אהובה המת מוציאות החוצה את מה שכתוב בין שורות המחזה ועוזרות לנו להזדהות עם דמותה הטרופה ולהבין לליבה.
מעצבת התלבושות עפרה קונפינו הפליאה לתאר את המסע המטלטל שעוברת בלאנש מאותה חליפה לבנה עד השמלה הלבנה של סצנת הסיום עם הרמיזה לכתונת המשוגעים. הבמה הריקה של נטע הקר, עליה צצים רהיטים בהתאם לצורך בתמונות השונות (שולחן הפוקר, אמבטיה, מיטה), עוזרת מאוד לרמונט הכללי שעשה רונן במחזה. הבמה נקייה והטקסט במרכז כשהקאסט הנפלא והמסור של ההצגה משמש תפאורה חיה; הם בועות הסבון באמבטיה של בלאנש והם הבר ממנו היא מוזגת לעצמה לשתות. לרותם קינן, רוי סער, ליאור זוהר, הראל מוראד, דיויד בלינקה, אסף שגב ואיל שכטר אין אמנם יותר מדי טקסט אבל גם הם חלק בלתי נפרד מהסיבה שההצגה מוצלחת כל כך. שיתוף פעולה מרשים ביותר של שני התיאטרונים הגדולים בארץ, שעושה חסד רב עם אחד המחזות הגדולים שנכתבו אי פעם.
