חוקרי פסיכולוגיה התנהגותית רבים בנו תאוריות שונות על השלבים של האבל הגדול מכל: השכול. הלם ושיתוק, זעם, כמיהה וחיפוש, מיקוח, דיכאון, פיזור וייאוש – אלו רק חלק מהשלבים הקשים של ההורה השכול בדרך להשלמה המיוחלת עם הכאב הנצחי. ההפקה החדשה של תיאטרון גשר "נופל מחוץ לזמן", עיבוד לספרו המופתי של דויד גרוסמן שנכתב בעקבות מות בנו במלחמת לבנון השנייה, מצליחה להעביר אותנו במשך שעה וחצי מסע שכול מטלטל וקורע לב, שלא פוסח בדרך על אף אחד מהשלבים או על תופעות הלוואי האיומות שלהם. הקהל עובר מסע, גם מילולית, מפני שלאורך ההצגה הוא עובר בין חללים שונים באולם התיאטרון.
בתמונה הראשונה של ההצגה הקהל עומד על הבמה סביב פודיום, עליו ניצבים זוג הורים שאיבדו את בנם לפני כמה שנים. האב מתכנן לצאת למסע בעקבות הבן שאיננו ל"שם", המקום האובדני בו נמצאים כל ההורים השכולים המחפשים את ילדיהם, והאם מודיעה לו שלא תצטרף אליו. אחרי דקות ארוכות העמידה מתחילה להטריד גם ברמה הפיזית, וזו בדיוק המטרה. יש משהו בחוויה הקיבוצית של העמידה סביבם שמזכיר את תחושת המועקה של עמידה סביב קבר בלוויה. כשהתמונה מסתיימת אנו מועברים לשבת באולם עצמו, מרוחקים ונינוחים יותר כמו מבקרים בשבעה, ולקראת סצנת הסיום מרחיקים אותנו עוד יותר מהסיטואציה עד ליציע, כמו מבקרים באזכרה. השחקנים פזורים בכל רחבי האולם; יש כל הזמן התרחשות מולנו, מצדדנו ומאחורינו וכל פעם צריך להפנות את המבט למקום אחר. ימין ושמאל רק שכול ושכול. זה קצת מסחרר ולעיתים גם ממש מפחיד. רחשי הצעידה והתזוזות מסביב רק מעצימים את התחושה שאנו כלואים בתוך רכבת שדים, שמסיעה אותנו לאט אבל בטוח היגון שאולה.
במאי ההצגה, יחזקאל לזרוב, כבר ביים את ההצגה "איגלו" בתיאטרון תמונע, אבל זוהי ההתנסות הראשונה שלו במסגרת התיאטרון הרפרטוארי. לזרוב מרשה לעצמו לא להקל על הקהל, שברובו מגיע לתיאטרון כדי להתרווח במושבו, ומאלץ אותו להפוך לאקטיבי ולצעוד יחד עם האיש ההולך. צריך הרבה אומץ בשביל מהלך אקספרמינטלי כזה מחוץ לגבולות הפרינג' – לא מספיק שהטקסט על הבמה כל כך טעון וקשה מנשוא, למה להקשות על הקהל עוד יותר? אבל דווקא בגלל שבתוך כל הדיבורים הבלתי פוסקים על שכול מכל עבר, פתאום גם אנו קמים וצועדים בחלל ומנפצים את האשלייה הבימתית, לזרוב מצליח להעביר חוויה עמוקה ומורכבת יותר. הכוריאוגרפיה המבריקה של לזרוב, בעיקר בתמונת המאווררים המסתובבים, מדויקת להפליא וגם המוזיקה השמיימית והמלנכולית של קרן אן תורמת מאוד לאווירה הסוריאליסטית והקריפית הכללית.
בסוף ההצגה השחקנים לא עלו להשתחוות למחיאות הכפיים, שכל כך הגיעו להם. זו ההצגה הראשונה שראיתי בחיי שזה לא קרה, וזה קצת גרם לי להרגיש כאילו לא אמרתי להם "תודה" על המאמץ הכביר שלהם לפני שעזבתי. אבל ככה זה, השכול מגיע בבום גדול והחיים ממשיכים אחר כך גם בלי שמספיקים לומר "תודה" או אפילו "להתראות". גם במהלך הנועז הזה, שמאוד קשה להישאר אדישים אליו, לזרוב מצליח לפרוץ מוסכמות תיאטרוניות מקובעות. אין ספק שמדובר בהתחלה מבטיחה לקריירה החדשה שלו.
