לא ברור מה גרם למפיקים הישראלים להנחית עלינו את "ברנשים וחתיכות". נכון, מדובר באחד ממחזות הזמר הקלאסיים, אבל כזכור גם "קאטס" הוא כזה וגם הייבוא שלו לארץ היה מיותר בעליל. לעומת "מאמא מיה" הזול והחובבני, לפחות ל"ברנשים וחתיכות" יש קלאס ופרסטיז' אמיתי, אבל ההפקה החדשה שהגיעה לארץ היישר מהווסט אנד הלונדוני אין שום דבר חדש להציע, לא לעולם מחזות הזמר ולא לעולם באופן כללי.
"ברנשים וחתיכות" נמצא תחת ההגדרה המילונית ל"אולד-פאשן". בנוסף, הוא גם די שמרני וקלישאתי פלוס נגיעות סקסיסטיות, אמנם בהפוך על הפוך, אבל עדיין. מה שבטוח, הרלוונטיות שלו לישראל של 2016 קלושה ביותר. המוזיקה הפנטסטית של פרנק לסר היא ללא ספק הצד החזק של המחזמר, אך גם היא לא מחפה על ניחוחות הנפטלין שעולים מההפקה. לא כל השירים טובים ויש מעט מדי המנונים אמיתיים, אבל הבעיה היא קודם כל ברמת הטיפול בנאמברים עצמם ובכל "קטעי המעבר" שמתרחשים על הבמה ביניהם. הדרמה עצמה כל כך אנמית ומקושקשת שלא פעם ממש חיכיתי שיפסיקו לדבר ויתחילו לשיר. אבל יותר מהכול, חיכיתי שייגמר.
התפאורה נאה אך דלה ביותר מה שממש לא עוזר לאווירה המיושנת. הרקדנים היו טובים אבל גם במחלקת הכוריאוגרפיה לא נרשמו הברקות מיוחדות. היו ריקודים חביבים יותר והיו פחות, אבל אף נאמבר לא גרם לי לרצות לקום ולהצטרף לריקוד כמו שנאמבר במחזמר מוצלח אמור לעשות. מחזמר אמור לעורר ולרומם את רוח הקהל, אבל "ברנשים וחתיכות" בעיקר גרם לי לרצות לנמנם ורצוי במקום אחר, שקט יותר.
"ברנשים וחתיכות" מרגיש כמו קפיצה לאמצע המאה הקודמת, אבל לא במובן הווינטג'י המרתק אלא במובן הארכאי והמעייף. כמה חבל ששוב חוסכים על הקהל הישראלי וממשיכים להאכיל אותו בארוחות תוצרת חוץ עם טעם של פעם, במקום לפנק אותו בממתק חדש וראוי מהרפרטואר המשובח באמת. אבל למה לשלם יותר כשאפשר לשלם פחות ולגבות יותר? אלא אם אתם ממש פריקים של היצירה, ממליץ בחום לוותר.