אני בספק אם ג'סי ארמסטרונג - יוצר "יורשים", ה-Must-See-TV של ימינו - שמע אי פעם על חנוך לוין ועל המחזה "חפץ", אבל קווי הדמיון ביניהם נפלאים ממש. לא במובן העלילתי כמובן. המעטפת היא אף פעם לא העניין עצמו. לא תמצאו אצל לוין את המסוקים, האחוזות והאולפנים של "וייסטאר", אבל כן את אותה מהות, את המנגנונים הרגשיים ויחסי הכוח שמפעילים את הדמויות שלו. שיקוף רנטגן מדוקדק עד כאב של נפש האדם, על השנאות-תשוקות והמוטיבציות החבויות שלו אל מול בני משפחתו ובתוך החברה שבה הוא מנסה לתפוס את מקומו.
קחו את חפץ האומלל, שחי כל חייו תחת חסותו של הפטריארך המבזה טיגליך, והנה לכם מערכת היחסים המייסרת בין קנדל רוי השבור לאביו לוגאן. קחו את הבת הנוצצת פוגרה ואת העציץ ורשביאק, שהיא לקחה לה לבעל על מנת שיפאר אותה ויסגוד לה - והנה לכם שיב רוי ובן הזוג טום. קחו את אדש ברדש נטול חוט השדרה שבקושי מצליח לעמוד על שלו, שלא לומר על רגליו, והנה לכם הדודן האבוד גרג. ואפשר להמשיך ולשחק עם זה בהנאה - עם שוקרא בלי העצם בלשון בדמותו של רומן רוי, שגסות הרוח שלו משתווה רק לחוסר המשקל הסגולי שלו; או עם המלצרית ושק-החבטות החברתי חנה צ'רליץ' כאב-טיפוס לג'רי, קרולינה, קרל, הוגו, פרנק וכל שאר נותני השירותים בחליפות, שנרמסים מתחת לבני משפחת רוי בשרשרת המזון. נרמסים ושותקים.
יחסי כוח ומעמדות הם הסיפור העתיק בהיסטוריה, זו הסיבה שעל "יורשים" מדברים במונחים שייקספיריים וצ'כוביים, וזה גם למה כאשר סדרה או מחזה מצליחים לגעת בהם בצורה כל כך מדויקת, הם מתפוצצים (ולא בגלל דרקונים וציצים, גם "משחקי הכס" הייתה כזאת בהתחלה).
"חפץ", שעלה לראשונה לפני כחמישים שנה, היה המחזה הראשון של לוין שזכה להצלחה גם בקופות. הוא הגיע אחרי סערת "מלכת האמבטיה", סאטירה פוליטית אנטי-מלחמתית, שפירקה לגורמים את הזחיחות הגולדה-מאירית בשנים שבין הרואיות ששת הימים למפלת כיפור. לוין, רב אמן של יחסי כוחות, הניח קצת לאלה שבין האדם העלוב למדינה הנעלבת, והתמקד בדרכו הסימבולית והבלתי מתפשרת באלה שבין איש ורעהו. אחרי "חפץ" עלו "יעקובי ולידנטל", "קרום", "סוחרי גומי", "אורזי מזוודות", "יאקיש ופופצ'ה" והלאה לרפרטואר אדיר, כשגם לסאטירה הפוליטית הוא חזר כמובן (והפעם גם נמצאו הבמות).
"חפץ" עולה בימים אלה בהבימה במסגרת ציון 80 שנה להולדתו של לוין המנוח, במקביל לשני מחזות יחסים אחרים שלו ("מלאכת החיים" ו"הרטיטי את ליבי"). והביצוע הזה של "חפץ" מצוין הן מבחינה רגשית והן מבחינה אסתטית. הקרדיט הגדול לכך הוא לבמאית מירי לזר: היא לוקחת את הטקסט הלא פשוט בכלל אך עם זאת מדויק להכאיב של לוין, ונוסכת בו עומק ורבדים נוספים - מן העולמות שלה ככוריאוגרפית מוכשרת, ובאמצעות הפסקול המוזיקלי שמלווה את ההצגה. התוצאה היא לא רק קצבית ויפה מאוד (תפאורה: אדם קלר, תלבושות: מאור צבר, תאורה: מאיר אלון), אלא גם כזאת שמצליחה לעשות את אחד הדברים היותר קשים בתיאטרון הישראלי - לתת ערך מוסף לחנוך לוין.
לזר ממקמת את ההתרחשות במרחב סימבולי ונטול ייחוד כמתבקש. מיטה, כיסא, שולחן, במה עם כלום מיוחד, כאשר את הצבע היא מקבלת מן הדמויות הכה מאופיינות. זה בראש ובראשונה בן יוסיפוביץ' בתפקיד חפץ - בן המשפחה האומלל שמתגורר בביתם של בני הזוג טיגליך וכלמנסע, המתעמרים בו ללא הרף במשחקי מרות חולניים, ותופסים את מעמדם תוך השפלתו עד עפר. הלב יוצא אל חפץ של יוסיפוביץ' והוא עושה זאת בלי הגזמות וג'סטות גדולות. להפך - סוד המשחק שלו כאן הוא בהקטנה. עד כדי כך נרמס חפץ ונשחק, שגם ממדיו הרחבים של יוסיפוביץ' נדמה כי נעלמים כאינם. אוויר.
מצדו השני של המתרס, עם טונה טקס בישבן, זהו טיגליך בתפקיד נהדר של צביקה הדר. כן כן, צביקה הדר. תפקיד שיש בו הכול, ובעיקר מעורר כלפיו סלידה איומה וגועל - וזה לא עניין של מה בכך כאשר מדובר במי שהיה במשך שני עשורים הממי הלאומי לדור שלא ידע את אסי ורותם. הדר מתמסר כל כולו לטיגליך המבזה והמתבזה גם יחד, בתצוגת משחק שלמה ומרשימה. שאפו.
למתח בין השניים נכנסת היטב הצלע השלישית הגר טישמן בתפקיד מרשים מאוד גם כן כבת הפאקצ'ה פוגרה. טישמן משוחררת ומוחצנת כנדרש, תוך שהיא נכנסת לנעליים, או ליתר דיוק לתחתונים, של שתי שחקניות גדולות שגילמו את התפקיד בעבר (לאורה ריבלין וקרן מור). פוגרה משוכנעת שהשמש זורחת מדי בוקר רק בשבילה, והדינמיקה של טישמן מול אסנת פישמן המצוינת כאמה כלמנסע היא ממתק אמא ובת קלאסי.
תצוגת המשחק של הצוות כולו ראויה ולוינית עם טוויסט: דניאל סבג בתפקיד אדש ברדש בתחתית החבית, אושרת אינגדשט כמלצרית החבוטה חנה צ'רליץ', אבישי מרידור כבעל השפוט ורשביאק ואורי הוכמן בתפקיד שוקרא – העיוור שכמו תמיד בתיאטרון, רואה הכול. חזרתו של "חפץ" לחיינו הבטיחה וגם קיימה.
"חפץ" מאת חנוך לוין | בימוי: מירי לזר | תיאטרון הבימה | מועדים קרובים: 2-3/5 ו29-30/5