לפני כמה שבועות היה זה תורה של יסמין גנדיס לזעזע את הנפש היהודית הבוכיה ולהפוך בעל כורחה לנציגה התורנית של "כל מה שרע בדור הזה". גנדיס, כוכבת רשת צעירה, העלתה סרטון טיקטוק ובו היא רוקדת בחדר מלון בפולין עם פילטר שמדמה כנפי מלאכית ועם הכיתוב: "אני בפולין מצטלמת לסדרה שמדברת על המסע לפולין (השואה). מי היה במסע? או בפולין? יש לי תפקיד ראשי וגדול... תפקיד של ילדה מצחיקה בשם לילוש. מטורף פה. וקפוא... ואני מתרגשת ברמות. הסדרה תצא לקראת יום השואה (אימוג'י חתול מאוהב)".
ברשת קטלו את הצעירה על לא פחות מאשר ביזוי השואה, ואוי ואבוי איזה נוער שגדל לנו כאן. היא צילמה סרטון טיקטוק, כן? חסר מודעות? בטח. ילדותי? ודאי. ועדיין, סרטון טיקטוק נאיבי של נערה שמתרגשת ברמות. ואפילו שגנדיס לא התכוונה להפוך לנמשל, היא העלתה בסטורי שלה - ובתגובות אליו - בעיה אמיתית. הנצחת השואה עם המסעות השנויים במחלוקת לפולין ועם ריטואלי הזיכרון הלאומיים, זקוקים נואשות לחשיבה מחודשת כשהם פוגשים בדור המסכים והרשתות החברתיות, ובתרבות הלייקים והרייטינג. ובלועזית: אושוויץ ווי הב א-פרובלם.
וזו בדיוק המראה שהצגת הפרינג' המושחזת "בירה ונזכירה" שרצה כמעט במחתרת זה כמה שנים ועולה בימים אלה בצוותא, מציבה כאשר היא לוקחת את צופיה למסע מבריק ומצחיק עד דמעות בעקבות הקלאש הבלתי אפשרי בין הנצחת השואה ובין הקודים הבידוריים המוטמעים כיום בתרבות הפופולרית בישראל. הצגה שאפשר רק להצטער על כך שהיא קבורה אי-שם באולמות הפרינג' אל מול כמה עשרות צופים מזדמנים ולא מאומצת בגאון על ידי אחד התיאטראות המרכזיים ו/או נכללת בסל התרבות של משרד החינוך כהצגת חובה לתיכוניסטים. מעבר לכך שהם יעופו על הביצוע ויוכלו למצוא בו את עצמם, אפשר יהיה לפתח איתם בעקבותיה דיון כן על דרכים יצירתיות, מעודכנות ועדיין מכבדות להנצחת השואה.
המציאות לא תחכה: "הסטורי של אווה" לפני שנתיים למשל, נחשב הצלחה גדולה, אפילו שגם הוא היה קשה לרבים וגרר ביקורת. האתגר הוויראלי של צעירים שהתאפרו בכבדות במטרה לחקות ניצולים היה אפילו קשה יותר לעיכול והוביל את נציגי טיקטוק בישראל לדיון נזיפה בכנסת. ומה לגבי הטרנד לקעקע את המספר של סבא על היד, או על משקפי מציאות מדומה, שיכניסו אותנו או את האוואטר שלנו באחד מעולמו המטא המתהווים למחנה השמדה וירטואלי? חכו, גם זה יגיע. להתעלם זו לבטח האופציה הגרועה ביותר.
המדריכה שאצלה כולם בוכים
בן יוסיפוביץ', אודי ברינדט, כרמל נצר ואבישי מרידור, ארבעה שחקנים יוצרים צעירים וסופר מוכשרים (כאשר מרידור על המוזיקה), נחושים שלא נתעלם. השואה בדמם. את האולם הם הופכים לסט צילומים של תוכנית טוק-שואו ומבקשים מהקהל להתנהג לפי כללי הטקס המהונדסים של הטלוויזיה. הווה אומר, עצב ושמחה על פי השלטים שירים עוזר ההפקה נופר (ברינדט). השואה-שואו נפתח כאשר המנחה ינאי רווה (יוסיפוביץ') נכנס לאולם בריקוד ובשיר "שואה שואה" על משקל ניו יורק ניו יורק של סינטרה, ופומפונים לידיו, כי השואה יכולה להיות גם כיף. והוא ממשיך כאשר הוא מזמן אליו בכל פעם אדם אחר שעושה נפלאות לשימור זכר השואה. כל ראיון והסרקזם הנוטף ממנו.
זו גם דמותו המפונקת של המנחה הנרקסיסטי מסביון, עם יוסיפוביץ' שמייצר תפקיד חד-פעמי שיש בו הכול, עם מימיקה מושלמת ודיוק בכל ניואנס. וזו גם כרמל נצר שמחליפה דמויות בכישרון רב. אחת מהן היא כוכבת הילדים "שירי תזכרי", שעושה קאמבק מגמילה באמצעות שואה-קידס, אחרת היא השרה הראשונה לענייני השואה והתלת ממד, ושלישית היא מדריכת המסעות לפולין שולה שאצלה "כולם בוכים". לשיאה של הסאטירה היא מגיעה כאשר נצר מגלמת ניצולת שואה שבאה לראיון אישי ובמסגרתו המנחה מנסה "להוציא כותרת" ושואל אם היא הכירה את אנה פרנק, ולמה גם היא לא כתבה יומן, ואולי היא בכלל מקנאה באנה פרנק, כי היא סלב ואת לא. וזה צובט ומשעשע ומכעיס בו-זמנית, ומפנה את האצבע לא אל הילדים הנאיביים כמו אותה יסמין גנדיס, אלא לתרבות שאלה הם הנורמות שלה, ומה אתם מתפלאים שהיא מתפוצצת לכם בפרצוף אחר כך בטיקטוק עם כנפיים.
תיארתי כאן יותר מאשר אני מתאר לרוב בסקירות התיאטרון ואולי בשביל שההצגה הזאת תקבל את הבמה הראויה לה. עם זאת, לחובתה צריך לומר גם את שלושת הדברים הבאים: הראשון הוא שהשם "בירה ונזכירה" לא עושה עמה חסד. השני, הוא שאף שהיא הולכת רחוק במראה התרבותית והחברתית שלה, משדה מוקשים אחד היא נמנעת להיכנס והוא השדה הפוליטי והמסחרה בהנצחת השואה שמתקיימת בו. והנקודה השלישית, שהיא גם נקודה שהייתי מתחיל עמה אלמלא הייתה זו הצגת פרינג' שכבשה אותי: את ההצגה מסיימים היוצרים בסרטון וידיאו ובו הם משילים את האיפור ואת הדמויות והלכה למעשה מתנצלים על הבוטות, ומבהירים שהם עשו את זה כי הנצחת השואה חשובה להם. זה בערך הדבר הכי גרוע שאפשר היה לסיים עמו סאטירה חתרנית. ההצגה הזאת לא צריכה דיסקליימר, היא צריכה שכולנו נשתחרר קצת.
"בירה ונזכירה" מאת בן יוסיפוביץ', אודי ברינדט וכרמל נצר. מוזיקה ונגינה: אבישי מרידור. ההצגה הבאה: יום שישי 3.12, צוותא ת"א