הרבה יותר ממתח עוצר נשימה או דרמה שמעלה את הצופה על רכבת הרים (שתלויים לרוב בנוסחאות עלילתיות מוכרות) – נראה שאין דבר שקשה יותר לזקק על הבמה מאשר אופטימיות אותנטית. כזאת שממלאת את הלב מבלי לגלוש אל מחוזות הקיטש והבידור מטמטמי החושים, שהשתלטו על יצירות הפיל-גוד והפכו אותן סתמיות ומתנדפות ברוח עוד לפני שעוזבים את החניון. אופטימיות ברוח זוכה האוסקר האחרון "קודה", שנוגעת במהות, נובעת מבפנים, יושבת על פיסת חיים להזדהות עמה, פשוטה, אפילו פשטנית, אבל שיש בה אמת.
"נרות יום הולדת", שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, היא כנראה ההצגה עם הלב הכי גדול שתראו בימים אלה, כשהאופטימיות נמצאת במחסור חמור כל כך. שעה וחצי שאפשר להגדיר כאסקפיזם נוכח המציאות הקשוחה, אבל יותר נכון לתאר כפרופורציות וכחלון פנימי שנפתח ברכות אל ציפור הנפש של כל אחת ואחד מן הצופים. כל אחד מוזמן להתחבר אל המקום שלו על ציר החיים, כאשר תפקידן של הדמויות הוא פחות להגיש סיפור עלילתי מובנה, אלא יותר לסמן אותו וללחוץ בזה אחר זה על טריגרים שיגרמו לצופים לשים עצמם בנעליהן - ואז גם להמשיך הלאה אל הטריגר הבא. במובן זה, אני די משוכנע שהחוויה של כל צופה תהיה שונה זו מזו ברמת הרגעים הזכירים שנצרבו אצלו, בהתאם לגיל ולזיכרונות שמתעוררים, אבל לא שונה זו מזו ברמת המאקרו המזככת.
ברמה הפשטנית "נרות יום הולדת" עוקבת אחר חייה של ארנסטין מאז שהיא בת 17 ועד לגיל 107, כאשר הקונספט המבריק שנבחר הוא למקם את ההתרחשות כולה בימי ההולדת שלה על ציר הזמן. אלה רצים בקצב מסחרר, כשלכולם מכנה משותף אחד: אופים את אותה עוגה בדיוק עם מתכון פשוט שרץ במשפחה, באותו המטבח שמשמש חלל סימבולי שאינו תלוי במקום שבו הם נמצאים וגם לא בפוליטיקה שלו או בכל אירוע חיצוני. בכל תמונה נפתח צוהר אל הנפש כפי שהיא מצטיירת באותה נקודת זמן. כך מתקבלת הצגה שהיא רצף של 90 תמונות (חלקן חולפות כהרף עין, אחרות מתעמקות) כאשר החיים, עם התא המשפחתי שנבנה והולך, החלומות שהיו ואינם, הקומדיות והטרגיות - הכול מתנקזים אל תוך אותן 90 דקות.
מנגנון ההפעלה של ההצגה אינו העלילה כאמור, אלא המסגרת שהיא מייצרת, כאשר האותנטיות כאן אינה טמונה בשאלה האם תאמינו או לא, אלא האם תאפשרו לעצמכם לעלות עמה אל הבמה המטאפורית ולהתמודד עם השאלות שימי הולדת מזמנות ברוח, איפה אני ולאן אני הולך?
על "נרות יום הולדת" חתום המחזאי והתסריטאי האמריקאי נח היידל. לצד הצלחות על הבמות בשנים האחרונות בעיקר בגרמניה, הוא חתום גם על הסרט "לילה אחרון בעיר" עם אל פאצ'ינו, כריסטופר ווקן ואלן ארקין, וגם על העונה הראשונה והמבריקה מבין השתיים של הסדרה "ילדותי" מבית שואוטיים, עם ג'ים קארי ופרנק לנגלה בתפקידים הראשיים. הרבה שמות גדולים. גם אל "נרות יום הולדת", שהחזירה את היידל לברודווי אחרי היעדרות ממושכת, הוא הביא שם גדול להוביל את ההצגה בברודווי: את דברה מסינג, הלא היא גרייס מהסיטקום פורץ הדרך "וויל וגרייס". ההצגה, שעלתה לראשונה ב-2018 בתיאטרון הציבורי של דטרויט, אמורה הייתה לעלות בברודווי ב-2020 - אבל הקורונה דחתה את הפרמיירה ל-2022. הדחייה הזו כנראה עשתה לה טוב: אהבה, קבלה, חמלה וגם פרופורציה שהחיים חזקים מכל אירוע מזדמן כזה או אחר, נדרשים עכשיו אפילו יותר מתמיד.
את הגרסה המקומית מביימת רוני ברודצקי, שלרוב גם כותבת את ההצגות שהיא מביימת (ובהן "אקווריום" הנהדרת), אבל כאן אפשר בהחלט להבין מדוע התאהבה במחזה של מישהו אחר. קשה שלא. לתפקיד ארנסטין היא ליהקה את אולה שור-סלקטר, שמדלגת במהימנות בין העשורים מבלי לרדת מן הבמה לרגע. מדובר בתפקיד ראשי לפנתיאון: אחד התפקידים הטובים ביותר שנראו כאן על הבמה בשנים האחרונות. אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה, וארנסטין שלה שואבת את הצופה אל כל קשת הרגשות בפמיליאריות ובגובה העיניים של מי שהופכת אט-אט בת משפחה.
לצדה, צוות שחקנים נפלא שמבצע אחת-אחד את התפקיד הסימבולי שהוא מתבקש להביא אל הבמה בצורה מושלמת. זה ערן מור כבעלה של ארנסטין, שצולח תפקיד מורכב לעורר אליו הזדהות; אלה אלון סנדלר ונעמה שטרית כילדים ולימים לא רק, שמספקים תפקידים רגישים בצורה בלתי רגילה; וזו כינרת לימוני שמלאת קסם כתמיד. לצדם ישנו קנת', המחזר העיקש של ארנסטין שקונה לה דג-זהב כשהם צעירים ולא מפסיק לאהוב אותה מאז. בהצגה שבה צפיתי גילם את קנת' מיכה סלקטר, בעלה של אולה גם בחיים עצמם, והכימיה הייתה שם. ישי גולן שחולק עמו את התפקיד לבטח מגיש קנת' רגיש לא פחות.
ההצגה, כפי שאפשר להבין, פתחה לי את הלב - ויחד עם זאת, אם צריך לדייק אותה קצת יותר, הייתי באופן אישי חותך אותה קצת קודם לכן. תמונת הסיום נדמה שלקחה אותה לאיזשהו סרבול דידקטי שאפשר היה גם בלעדיו, אבל זה בשוליים. על העוגה הנוסטלגית שאופה ארנסטין אפשר להמליץ כאן בפה מלא. הצגה שהיא מתנה.
"נרות יום הולדת", תיאטרון הקאמרי / מאת נח היידל / תרגום: אלי ביז'אווי / בימוי: רוני ברודצקי
ההצגות הקרובות: בין ה-23 ל-29 באפריל ובין ה-4 ל-6 במאי