גם אנשים שלא סובלים מחזות זמר אוהבים את "שיער". מעצם היותו מחזמר רוק, שכל שיר בו הוא לא פחות מיצירת מופת, הוא הצליח לתפוס את אוזנם ולחדור לליבם של אוהבי מוזיקה באשר הם. אבל בראש ובראשונה זו הרוח המהפכנית של המחזמר ומה שהוא מייצג, שהפכו את "שיער" לקול של דור נעלם והשתקפות של אחת התקופות היפות בהיסטוריה של האנושות. פעם, מזמן, כשהייתי נער מאוד הורמונלי אי אז בשנות התשעים, רעדתי מהתרגשות כשצפיתי בהפקה הישראלית השנייה של "שיער" בבימויו של צדי צרפתי. לצפות במחזמר שהכי אהבתי על הבמה העצומה של הסינרמה ועוד עם עירום פרונטלי מלא – זה היה גן עדן אמיתי לנער הפוחז שהייתי. אפשר להבין למה הגעתי לאולם תיאטרון הקאמרי ביום שישי האחרון לפרימיירה של "שיער" מלא חששות ממה שאני הולך לגלות על הבמה. לא תיארתי לעצמי איזו הפתעה משמחת מחכה לי.
ההתרגשות החלה עוד לפני שכבו האורות, ברגע שגיליתי שצדי צרפתי (שאף השתתף בהפקה העברית המקורית בשנת 1970) יושב כמה כסאות לידי, אבל היא רק התעצמה כשחבורת ההיפים החלה לפזם מחוץ לאולם "הרה קרישנה". הקיר הרביעי התנפץ והאולם כולו הפך לחלק מלשכת הגיוס שעל הבמה. המחזמר שאב אותנו לתוכו בתפקיד הקהל, עדי ראייה אקראיים, וכעת נותרו לנו שתי ברירות: לצפות בו מהצד ולהשוות אותו להפקות הקודמות ולסרט ולחפש את ההבדלים או לתת לשמש יד ולשתף איתו פעולה. אני בחרתי באופציה השנייה, כמובן, מה שדי מהר התברר כהימור משתלם ביותר.
אין צורך להרחיב רבות על העלילה: ברגר, ווף, האד וג'יני הם רק חלק מקבוצת צעירים היפים אמריקאים, ארוכי שיער ויפי נפש, שמבלים עם קלוד, בחור שהכירו זה עתה, את היומיים האחרונים לפני גיוסו לצבא. הם מנסים לשכנע את קלוד להשתמט, מעבירים אותו התנסויות עם סוגים שונים של סמים והוא גם מספיק להתאהב בשילה, בת עשירים שנקלעת בדרכם. סיפור המחזה שכתבו ג'רום ראגני וג'יימס ראדו בתרגומו הנצחי והנפלא של אהוד מנור, הוא אותו סיפור קלאסי נודע אבל ההפקה החדשה בכל זאת עברה סוג של מייק-אובר. הבמאי משה קפטן, שמחזות זמר זה הספציאליטה שלו, התאים את "שיער" לצעירים של היום – כי בשורה התחתונה, המחזמר הזה נועד לקהל הצעיר. מדובר בהזדמנות פז להפגיש את הצעירים עם עולם התיאטרון, ואם כדי להעביר את התכנים החשובים של המחזמר לדור הפייסבוק והסמארטפון צריך לקשט את הבמה במסכים וללהק את כוכבי הלהיט הטלוויזיוני הנוכחי – לט איט בי! עכשיו הכול תלוי במבחן התוצאה שמתחת לאריזה, וכמה שמחתי לגלות שהיא מוצלחת למדי.
מעל הכול, השואו של "שיער" כל כך בומבסטי ועוצמתי שפשוט אי אפשר להישאר אליו אדישים. הוא גורם להפקה הבריטית המיושנת של "קאטס", שהגיעה לארץ לפני מספר חודשים, להיראות כמו הפקת סיום שנה בתיכון העירוני. המנהלים המוזיקליים ג'וני גולדשטיין וטל בלכרוביץ' הוסיפו נגיעות עדינות ומרעננות ללחנים המקוריים של גאלט מק'דרמוט, אותם התזמורת החיה מבצעת בצורה מושלמת. השחקנים והרקדנים הרבים והמוכשרים מספקים כמעט שעתיים של מופע זיקוקי דינור מרהיב על הבמה, נאמבר רודף נאמבר וכל אחד יותר סוחף מהשני. הכוריאוגרפיה היצירתית של אביחי חכם, ששילב בתוך הישן הרבה מאוד חדש באמצעות שפה תנועתית מיוחדת במינה, היא מרכיב מהותי שבזכותו "שיער" ממגנט ומלהיב את הקהל. הכוריאוגרפיה של סצנת הטריפ והחתונה היא בין היותר מקוריות שהזדמן לי לראות על הבמה – כשהרוק עולה על פוינט ונפגש עם רייב אסיד, זה הזוי ומשובח בדיוק כמו שזה נשמע. השלל המפואר של סגנונות הריקוד, המעברים ביניהם והאנרגיה המסחררת של "שיער" באופן כללי, עוזרים למחזמר בן ה-48 ליישר קו עם העולם הווידאו-קליפי והתזזיתי שבו אנו חיים ולהיראות צעיר ועדכני.
כבר על הנאמבר הפותח, כשמיי פיינגולד מרעידה את האולם בביצוע הממוטט ל"אקווריוס", נרשם הרגע שיישאר עם הקהל הרבה אחרי שההצגה תיגמר. עד שלא שמעתי את פיינגולד שרה מולי על הבמה, לא הבנתי איזו שליטה יכולה להיות לה על השערות הכי קטנות שלא ידעתי שקיימות בגוף שלי. הבעיה היחידה עם הליהוק המדויק של פיינגולד היא שהתפקיד של דיון קטן יחסית, אבל היא הופכת אותו לאחד הדומיננטיים בזכות קולה החריף והשורף. עוד הברקת ליהוק של קפטן הייתה הבחירה בעידו רוזנברג לתפקיד ווף הדו-מיני עם דגש על ה"מיני". לרוזנברג יש נטייה לגנוב את ההצגה במחזות זמר, הוא עשה זאת במחזמר "אביב מתעורר" בבית לסין ובשנה שעברה ב"דבר מצחיק קרה" בקאמרי. מעבר לאיכויותיו האדירות כשחקן קומי ודרמטי, כישוריו הקוליים והתנועתיים הופכים אותו לווירטואוז אמיתי, מהסוג שלא רואים כל יום ובטח לא בארץ. רוזנברג הוא בהחלט חלק נכבד מהסיבה שהקהל מהופנט לבמה, ולא רק בגלל האנרגיות הנדירות שלו והיכולת לרקוד על עקב מפלצתי תוך כדי זמרה כאם היה ביונסה – רוזנברג מצליח לבעוט את הבעיטה המקורית של המחזמר. הוא משחק עם המיניות המתנדנדת והמתגרה של ווף ולוקח אותה עד הקצה, ובכך מטפטף לקהל כל הזמן מהסם הממכר הזה של "שיער", כמו ההוא, האורגינל של פעם. וכן, הוא ממכר אז על אחריותכם.
ההפתעה הגדולה של ההפקה היא שדווקא הליהוק המסחרי עד כאב של האחים לבית זגורי, עוז זהבי וחן אמסלם, מביא אותה בהפוך על הפוך. אמנם לא התרשמתי במיוחד מנוכחותו הבימתית של זהבי בניסיון הקודם והיחיד שלו בתיאטרון הרפרטוארי בהצגה של הבימה "אם יש גן עדן", אך שמחתי לגלות אותו מחדש כמבצע מוכשר בעל כריזמה רבה ויכולות קוליות מרשימות. תדמית הטווס ה"סקסי אנד איי נו איט" של זהבי משרתת את האגו טריפ של ברגר היטב. הוא מגיש ברגר שחצן במידה אבל מספיק שרמנטי ולוהט כדי שנסלח לו על כך. גם חן אמסלם בתפקיד שילה, הראשון שלה על הבמה, מצליחה לייצר שוב מהאותנטיות שכבשה מדינה שלמה על המסך. אמסלם מציגה שילה מלאת רבדים, חצופה וחסרת ביטחון בו זמנית וגם היא כמו זהבי מפתיעה מאוד ביכולות הקוליות שלה. מרגישים ששניהם נותנים את הנשמה שלהם לתפקיד. דן שפירא מעצב קלוד קלאסי, שמרן וסקרן כאחד, והוא מטפל בדילמה הקיומית של הדמות בצורה רגישה ואמינה. אופיר צמח פנטסטי בתפקיד האד השחור; מירב פלדמן מקסימה ונוגעת ללב כג'יני ההריונית; עודד לאופולד רב עוצמה כתמיד; רוני מרחבי מתבלטת מכל בנות המקהלה בחינניותה ובכישורי תנועה ראויים לשבח ומשי קליינשטיין בהופעת בכורה בתיאטרון מוכיחה שהיא הרבה יותר מ"הבת של" בסולו בודד ומרגש במיוחד לשיר "פרנק מילס" הקצרצר אך הבלתי נשכח.
התפאורות המתחלפות הרבות של ערן עצמון יוצרות תמונות נקיות ויפיפיות, שבוראות עולם אך גם משאירות מקום לדמיון. התאורה שעיצבה קרן גרנק היא מעדן לעיניים ותורמת מאוד לקרנבל הכללי. יובל כספין שתל טאצ'ים עכשוויים מקוריים בתלבושות, למרות שבחלק מהן הוא קצת פספס (בעיקר במלתחה של שילה). ואם כבר בתלבושות עסקינן, לצערנו החלק בו הם מתפשטים הוא צנוע מהרגיל. כלומר מרחוק, בחשיכה, מאחורי מסך שמטשטש לנו עוד יותר. לא שבאמת באנו בשביל הבולבולים, אך נאלץ להסתפק בצלליות של ישבנים. אז לא תמצאו בהפקה החדשה את האומץ ואת הנועזות הבלתי מתפשרת של המחזמר המקורי, אבל הרוח המהפכנית עדיין קיימת בו רק בצורה שקטה יותר. גם המחאה יחסית זהירה, קפטן דאג להשאיר את הצרות האיומות של מלחמה ושלום לאמריקאים. אף רמיזה למשבר המזרח תיכוני. את המסר הוא טורח להאכיל בכפית בנאום של האישה שעולה מהקהל, אבל כשהמסיבה מסביב כה סוערת ומבדרת זה מרגיש כמעט קטנוני להיטפל לרגע הזה. לעומת זאת, תמונת הסיום המצמררת בה החיילים יורדים למטוס שהופך לקבר, מרגשת כמו קולה המכשף של פיינגולד שמפציר בנו לתת לשמש יד.
חייבים להודות שהבעיטה של "שיער" נחלשה עם השנים. העיבוד הקולנועי הקאלטי של מילוש פורמן מזמן הפך למיינסטרים, ולגלגל ג'וינט או להשתתף באורגיה לא נחשב לאקט המרדני של השנה. ההיפים ותמימותם הקוסמית נכחדו מן העולם ואת מקומם ירשו ההיפסטרים מלאי המודעות, אבל אותם "ילדי פרחים" קמים לתחייה על במת הקאמרי שוב באריזה מודרנית מכובדת. ואולי זה אפילו חלק מהקסם של "שיער" בתספורת החדשה שלו; מאחר וזוהי יצירה כל כך פוליטית והמסר ממש צורח מתוכה, כשפשוט חוגגים אותה כמו בקרחנה אמיתית, הצבעים הכי יפים שלה יוצאים החוצה לבד. הזעקה כל הזמן שם גם בלי לנקוב באשמים ולהבעיר בערות, ולצערנו הרב, תמיד נשארת רלוונטית. אז השיער כבר לא נראה כמו פעם אבל גם אנחנו לא, ואנחנו צריכים להתקדם הלאה עם הכאן והעכשיו לכיוון השלום העתידי, שלפחות במהלך השעתיים האלו נראה לרגע אפשרי שוב. לתת לשמש של ההפקה הזאת יד זה לגמרי צעד בכיוון הנכון.