יום שני. 20:30 בערב. הפרימיירה של "כולם רוצים לחיות" בתיאטרון הקאמרי. האולם מלא עד אפס מקום וכולם ממתינים בקוצר להפקה המבטיחה, כשלפתע עוד ועוד אנשים מתחילים לקבל הודעות לניידים. זהו, זה רשמי, גופות הנערים נמצאו. האולם כולו רועד ונסער. פאוזה קצרה. מסך עולה.
חנוך לוין בטח מגחך עלינו בקברו. הוא קיבל את המחווה האולטימטיבית, ממלאך המוות בכבודו ובעצמו, לרגל העלייה המחודשת של אחת הקומדיות היותר מקאבריות שלו שנכתבה על פי הטרגדיה "אלקסטיס" של אוריפידס. הרגע הזה – המעבר מההלם המוחלט מהידיעה האיומה שהתקבלה אל חוויה תיאטרונית אסקפיסטית, שנוברת בנבכי עולם המוות באופן הכי אכזרי והכי מצחיק – הוא מסוג הרגעים שחנוך לוין היה כותב עליהם. זוהי האירוניה המרה של הקיום, הטרגדיה האנושית במלוא תפארתה. מה אכפת לציפור מהחדשות המרעישות, דה שואו מאסט גו און, השמש מתוקה ואנשים צריכים להמשיך לצחוק, כי יותר מכל, כולם רוצים לחיות.
פוזנא, גיבור ההצגה, הוא רוזן כפרי שמקבל באישון לילה גזר דין נחרץ: הוא ימות. מאחר ונרשם שמו "פוצנא" במקום "פוזנא" בפנקסו של מווצקי, מלאך המוות, מתאפשרת לו חנינה בתנאי שימצא לעצמו מחליף תוך שלושה ימים. פוזנא משוכנע שהעולם לא יסתדר בלעדיו: "ראיתם עולם בלי פוזנא?", וישלח מחליף: "אנשים יש כמו זבל, מתים הרי על שטויות". עיורת, נכה ובעלי מום אחרים שנקלעים בדרכו מסרבים בתוקף לוותר על חייהם. "אתם לא רואים בעצמכם איזו אשפה אתם סוחבים על גבכם?! נו, מי רוצה להיפטר מכל הזבל?", הוא מנסה לשכנע אותם, אך לשווא. "איזה אסון!", הוא קורא, "כולם רוצים לחיות!". מהר מאוד מגלה פוזנא שכל המחליפים הפוטנציאליים – מאשתו פוזנבוכא ועד הוריו הקשישים – נאחזים בחייהם בנחישות. גם כשהוא מתעלל פיזית במשרת השחור שלו, במבה, זה מסרב לשמש לפוזנא מחליף: "רחמים, במבה כושי-באלאבושי! במבה למות - לא! במבה לחיות, במבה לבכות!". לוין מציג בפני הקהל מראה מדויקת עד כאב של הטבע האנושי. לא משנה כמה החיים עלובים, ברגע המכריע כולנו נעדיף להמשיך לבכות ולחיות.
בחודש הבא ימלאו 15 שנה למותו של לוין, ורק התבקש להקים לכבודו לתחייה את יצירת המופת הזאת, שלא עלתה בתיאטרון הרפרטוארי מאז שביים אותה בעצמו לראשונה בקאמרי לפני 29 שנים. העולם של לוין לא זר לבמאי אודי בן משה, שביים כבר בקאמרי את "אורזי המזוודות" וגם הפליא לביים את "הרטיטי את ליבי" ואף זכה בשישה פרסי האקדמיה לתיאטרון לשנת 2008 (כולל הצגת השנה). במת העץ המשופעת והנקייה שהרכיב עם לילי בן נחשון יוצרת אפקט מאוד חזק, ובכלל אווירת "כל העולם הוא במה" מהולה ב-"כי החיים הם קברט" מרשימה ביותר. גם המוסיקה הצבעונית, שחיברה קרן פלס, תורמת מאוד לכל אורך ההצגה והיא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממנה.
ההצגה ממריאה מאוד גבוה ומצליחה להפנט את הקהל לכל אורכה, שזה לכשעצמו הישג. כל כך נהניתי שרציתי שזה לא יגמר, לא משהו שקורה לי הרבה בתיאטרון בארץ לצערי, ועם זאת הרגשתי שלא צחקתי מספיק. יש הבדל דקיק בין "מצחיק מאוד" ל-"קורע מצחוק", עניין של מדרגה קומית אחת. אולי הבחירה של בן משה ללכת עד הסוף עם הגרוטסקה הייתה בעוכריו. חלק מהדמויות נעות על גבול הקריקטורה, בעיקר זו של במבה המשרת ה"כושי בלאבושי", וההצגה לא חפה מרגעים שמריחים כמו בידור זול להמונים.
רמי ברוך מתמסר לחלוטין לתפקיד פוזנא ומבצע אותו בצורה נהדרת, וענת וקסמן נותנת לו קונטרה נמרצת ביותר כפוזנבוכא אשתו, אם כי קצת מוגזמת מדי בחלק מהסצנות. זהו תפקידה הראשון של וקסמן במחזה של לוין ולא לשווא, הוולגריות הקולנית הטבעית של "שחקניות חנוך לוין קלאסיות" כמו תיקי דיין וג'טה מונטה, דורשת ממנה מאמץ רב, ולפעמים גם מאמץ יתר. תמר קינן מפגינה יכולות קומיות וגם קוליות אדירות בתפקיד ציצי הצרפתייה, ויצחק חזקיה פנטסטי כתמיד באותם שני תפקידים ששיחק בהפקה הראשונה של המחזה (מלאך המוות ומגיד העתידות).
הדובדבן המלכותי של הקאסט המשובח הם זוג הוריו הקשישים של פוזנא, אותם מגלמים דבורה קידר בת ה-90 ויוסי גרבר בן ה-80. הם מקבלים תשואות כשהם עולים לבמה, בסוף כל רפליקה שלהם בערך, וכמובן בכל פעם שהם יורדים מהבמה – ובצדק. הם מצחיקים והם מרגשים והם גונבים את ההצגה במלוא מובן המילה. מעבר ליכולת הבלתי נתפסת שלהם לבצע בצורה כל כך מושלמת, או בכלל לזכור טקסט, עצם העובדה שהם באמת כל כך מבוגרים מרגשת עד דמעות, כשגם הם מסרבים לוותר על חייהם עבור בנם.
"המוות הוא שלו, אישי, ואיננו עובר לסוחר", מסביר האב, "ילד שלי, אני כל כך מתביישת, אבל מול המוות גם אני רק תינוקת", בוכה האם ושוברת לכולנו את הלב. נכון, כולנו רוצים לחיות, זה מביש עד כמה, וכדאי לכם להספיק לראות את ההצגה הזאת כל עוד אתם חיים, ולו רק בגלל המחזה הקלאסי המפואר שמרגיש רלוונטי מתמיד או ההזדמנות לצפות בצמד הענקים הללו, קידר וגרבר, בתפקיד שלא תשכחו לעולם.