לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלכם או אם אתם מחבבים את אישיותה הדומיננטית, גילה אלמגור היא אחת השחקניות הגדולות ביותר שדרכו על במות ארצנו, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. היא אולי זכורה לקהל הרחב מעשרות הופעותיה על המסך ואף אוחזת בתואר הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי, אך כל מי שהזדמן לו לראות את אלמגור בפעולה לייב יודע שהכוח האמיתי שלה הוא דווקא על הבמה. מהתפקיד המופתי ההוא בהצגת היחיד "הקיץ של אביה" ועד האמא החולה ב"אוגוסט: מחוז אוסייג'" והפאתוס המחשמל של "מירל'ה אפרת" – אלמגור מכשפת עם הנוכחות העוצמתית שלה ועם הטכניקה המושלמת להפנט את הקהל וליצור את האשליה האולטימטיבית של כאן ועכשיו.
גם בהפקה החדשה של תיאטרון הבימה "נעצר בחצות" אלמגור מצליחה לספק לרגעים את אותו חשמל מוכר ומפואר, רק שהפעם מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. הטקסט של המחזאי הגרמני מארק הייהרסט אמנם מגולל סיפור אמיתי בעל חשיבות רבה, אך מבחינה דרמטורגית הוא סובל מתשישות ומשטחיות. זוהי דרמה היסטורית עם מעט מאוד דרמה והרבה מאוד שיעור בהיסטוריה. למזלנו המורה שמעבירה את השיעור המפרך (שעתיים ו-10 דקות כולל הפסקה) היא גברת אלמגור, כי בלעדיה כנראה שחלק מהתלמידים היה מתקשה להחזיק את עיניו פקוחות. אלמגור נושאת בגבורה במעמסה הכבדה של תפקיד המספרת, שרוב ההצגה מבוססת עליו. רק על כמות הטקסט המטורפת שהיא זוכרת בעל פה ויורה ללא הרף בקולה הברור צריך להשתחוות בפניה, אך למרבה הצער, המונולוגים הארוכים שהיא מדקלמת אינם תיאטרליים מספיק והתפקיד שלה פשוט לא כתוב טוב במיוחד. יש שחקנים שלא נכנסים לנעליים הגדולות של התפקיד ויש תפקידים שלא נכנסים לנעליים הגדולות של השחקן.
גם הבמאי משה קפטן, שמתמחה במחזות זמר ובתיאטרון מסוגנן, נאבק כדי להציל את המחזה הבינוני בניסיון להוציא ממנו את מקסימום הדרמה שאפשר. חוץ מהסצנה בה מצליפים בליטן ובחבריו לתא ומסצנת הפגישה עם אמו (שזלגה לקיצוניות השנייה עם פאתוס טיפה מוגזם), הדרמה הייתה שקטה ומאופקת שלא נאמר לא קיימת בכלל. הבחירה להישאר נאמן לרוח התיעודית של המחזה יצרה תחושה של סרט דוקומנטרי מהסוג שנתקלים בו בערוץ ההיסטוריה ולא בערוץ 8 או ביס דוקו. השילוב של סרטי הווידאו התקופתיים שהוקרנו על הקיר המרכזי של הבמה רק הדגישו את התחושה הזאת, ובעיקר צרם הסיום הקולנועי עד כאב בו מוקרן הטקסט שמספר מה קרה לדמויות בהמשך מאחורי אלמגור שעומדת קפואה בצד הבמה. סרטים דוקומנטריים יש לנו מספיק בבית, לתיאטרון אנחנו באים בשביל דרמה עסיסית ומדממת ונוגעת ללב. "נעצר בחצות" אפילו לא מרגשת כמו שצריך ברגעי השיא.
"נעצר בחצות" לא מרשימה באופן מיוחד גם מבחינת העיצוב; התפאורה הקודרת והמינימליסטית שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי והתלבושות התקופתיות של פולינה אדמוב היו פונקציונליות ותו לא. היו כמה משחקים מעניינים בתאורה של מאיר אלון וגם רגעים תנועתיים יפים שעיצבה שרון גל. כמה חבל שקפטן לא הצליח להתעלות מעל הבינוניות של המחזה ולעשות יש מאין, כי בכל זאת מדובר בסיפור חשוב וכל כך רלבנטי לימינו, בהם חופש הדיבור והביטוי הפך לעניין נפיץ ואף מסוכן. עצם העובדה שגילה אלמגור מגישה את הסיפור רק הופכת אותו ליותר מצמרר אך גם היא לא מצליחה להפוך את היצירה הזאת להצגת חובה.
היא: גם רן דנקר משחק בהצגה.
הוא: נחמד רן דנקר.
היא: שמעת שהוא יצא מהארון?
הוא: לא.
היא: כן, הוא יצא מהארון בראיון.
הוא: מה אכפת לי?
הלוואי ועוד שחקנים ישכילו להבין שלקהל לא באמת משנה את מי אתם בוחרים לאהוב, וזה לא מה שיפריע לכם להיות מלוהקים לתפקידי המאהב הסטרייט. הבחירה של דנקר לחשוף את בן זוגו היא אמיצה כמו כל יציאה מהארון, אך היא גם פורצת דרך כי כמעט ואין שחקנים שעשו זאת בארץ (בטח ברמת הפרסום שלו), ואלוהים יודעת שלא חסרים הומואים ולסביות בארון שעוסקים בתחום. דנקר הוא מהפכן חלוצי ממש כמו ליטן אותו הוא מגלם, וצריך להצדיע לו על שלא נכנע והחליט לצעוד בגאון עם האני מאמין שלו ללא פשרות וללא פחד מלשלם איזשהו מחיר כמו אמן אמיתי. כן ירבו!