"מאמא מיה" – לא יותר מחלטורה מטופשת ומקושקשת

הרגע היחיד של פאן טהור ומזוקק שחוויתי ב"מאמא מיה" הגיע בסוף ההצגה, כשבית האופרה התל אביבי הפך לרבע שעה למועדון ריקודים קאמפי. הקאסט ביצע שוב את "מאמא מיה", את "דנסינג קווין" ואת "ווטרלו" והקהל שר ורקד איתו. אני מניח שלא מדובר בחוויה שונה במיוחד מערב שירה בציבור בגנקי, אבל האווירה האירוויזיונית של השירים בשילוב עם הלוקיישן עזרו להרגיש קצת אירופה לרגע. כמה חבל שהדרך אל ההדרן המפנק לא הייתה פשוטה כלל. האשם העיקרי במחדל הוא המחזה עצמו, אך גם על עניין הזמר עוד נרחיב בהמשך.

מאמא מיה (צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור ) — טעם לוואי של צוות בידור במלון | צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור

העלילה של "מאמא מיה" הייתה יכולה להתפרש על פני אינספור פרקים בטלנובלה אקראית בערוץ ויוה. היא מתרחשת באי יווני קטן, ערב חתונתה של סופי, בתה היחידה של דונה, שלא פגשה מעולם את אביה. סופי מגלה ביומן של אמה רמזים על שלושה מאהבים לשעבר, שעשויים להיות אבות פוטנציאליים. בתקווה לחשוף את זהות אביה היא מזמינה את שלושתם לחתונתה במלון הקטן שמנהלת אמה – וזאת ללא ידיעתה. נשמע מופרך? ובכן, זה נראה אפילו מופרך יותר. אם קו העלילה המקושקש הזה לא מספיק מטופש, הוא נאנס על ידי המוזיקה שחוברה לו יחדיו. לעיתים המעברים בין הסצנות הדרמטיות לקטעי השירה כה מגוחכים ולא הומוגניים שהייתי צריך להיאבק בעצמי שלא לפרוץ בצחוק. הפעם היחידה שלא הצלחתי להשתלט על עצמי הייתה במעבר החד ממונולוג אובר-דרמטי ל-"I don't wanna talk" המפורסם שפותח את הבלדה האגדית "The winner takes it all".

שיהיה ברור, זהו אכן אותו להיט היסטרי שהוצג לפני כ-54 מיליון איש ברחבי הגלובוס מאז שעלה בשנת 1999 ואף עובד לסרט בכיכובה של מריל סטריפ, אך מה שהצופה הממוצע לא יודע הוא ש"מאמא מיה" משתייך לתת הז'אנר הנחות Jukebox Musical. האח המוגבל של המחזמר הקלאסי מספק הפקות בהם הלהיטים המפורסמים ניצבים במרכז הבמה משולבים בעלילה קלושה שחוברה להם בכפייה. עד סוף המילניום הקודם הז'אנר נחשב לכושל וכמעט ונכחד, אך בעקבות ההצלחה המסחררת והמיידית של "מאמא מיה" הוא זכה לעדנה מחודשת במאה העשרים ואחת. הלהיטים של להקת קווין זכו להפקה דומה בשם "We will rock you" ובשנים האחרונות גם הספייס גירלז זכו לכבוד המפוקפק ב"ויוה פוראבר" וגם קרול קינג ב"ביוטיפול". גם בארץ כבר למדו את השטיק ועשו זאת עם שיריו של המאסטרו צביקה פיק ב"מרי לו" שזכה להצלחה מטורפת, ועם להיטיו של שלמה ארצי ב"לילה לא שקט" שנכשל וירד די מהר. המגוון הרב של הלהיטים המופלאים של להקת אבבא אמנם מפצים על המחזה הרעוע של קתרין ג'ונסון, שנדמה שהוקלד בפתקים של האייפון, אך גם רמת הטיפול בנאמברים המוזיקליים של "מאמא מיה" חפיפניקית ולא מספיק מרשימה. לפעמים היא ממש מבזה את המקור.

נתחיל מזה שהעיבודים המוזיקליים עצמם חסרי מעוף וחוץ מ-Gimmee gimme gimme שקצת חידש, רוב השירים נשמעים כמו המקור רק פחות טוב, קצת כמו ג'ינס של דולצ'ה אנד בננה. הרמה הווקאלית של המבצעים הראשיים לא אחידה בעליל ורבים מהם סובלים ממניירות קוליות מצועצעות לא פחות מחליפות הנצנצים שהם לובשים. גם הכוריאוגרפיה של "מאמא מיה" בסיסית למדי ולא מתעלה על כזאת של צוות בידור במלון באילת. לא נצפה על הבמה אפילו רקדן אחד שהפעים בביצועיו. מלבד הנאמבר של "Voulez-Vous" שהתרומם גבוה, הכוריאוגרפיה נעה בין הנדוש למביך. תחושת החלטורה קיימת גם מבחינה עיצובית; התפאורה המינימליסטית אולי מתאימה לדרמה אינטימית בבימרתף אבל פחות למחזמר לונדוני נוצץ. ארבע וחצי קוליסות שנפתחות ונסגרות אמורות לספק אותנו? גם התאורה מחזירה אותנו בזמן למסיבות הריקודים במתנ"ס השכונתי בשנות התשעים טרם המצאת הלד אך בעלת מכונת עשן בלתי נלאית. למעשה, הדבר הכי גרנדיוזי שקורה על הבמה הוא התלבושות למרות שגם במחלקה הזו ניכר שלא השקיעו בנו עד הסוף.

מי שזכה לצפות במיוזיקלז בווסט אנד או בברודויי כמו "וויקד", "קברט", "שיקגו" או "מיס סייגון" מיד יבין שאין קשר לסטנדרטים שהורגלנו אליהם בחו"ל. גם ההפקות הישראליות של "שיער" ושל "אופרה בגרוש" אוכלות את ההפקה הזאת לבראנצ' בלי להניד עפעף. אבל הרי זו הסיבה ש"מאמא מיה" מגיע לארץ הקודש בפעם השנייה אחרי 8 שנים, בדיוק בגלל שמדובר בהפקה כל כך זולה שלא קשה להעמיס על מטוס ולשלוח לכל קצוות תבל. כזו שלא עולה למפיקים הישראלים יותר מדי כסף להביא ארצה.

אפילו המסרים של "מאמא מיה" בעייתיים; השיח על העצמה נשית מעולם לא נשמע רדוד יותר והניסיון לפצות את הקהל הנשי עם "החפצה מתקנת" נראה די עלוב. מעצם היותו מחזמר ועוד כזה שמבוסס על שירי אבבא, "מאמא מיה" פונה בראש ובראשונה לנשים (ולפלח משמעותי מקהילת הגייז), ולכן הוא קורץ להן עם עולם בו כל הבנות הן מה שנקרא "נשים אמיתיות" וכל הגברברים הצעירים נראים כמו דוגמני צ'יפנדיילז. חלק מהבנות שמנמנות, חלקן מבוגרות ואף אחת לא לוהטת באופן מיוחד בעוד הבחורים מסוקסים ומלוקקים ובעיקר לא לבושים הרבה. כמובן שהבחורים נופלים לרגלי הבנות שדוחות את חיזוריהם ממש כמו בחיים עצמם או לפחות כמו בפרסומת התנצלות של אגאדיר.

השאלה האמיתית היא למה בכלל לטרוח ולנסות לשזור אמירות חברתיות או טקסט שמנסה לגולל סיפור טיפשי כלשהו? הקהל שמפזם לאורך ההצגה את השירים רק מחכה לרבע שעה בסוף, שהוא יוכל לעמוד ולשיר בחפלה של אבבא. למה לא להשקיע בנאמברים ופשוט להרים מופע קאברים של אבבא כמו שצריך? אם השואו של "מאמא מיה" היה מפצה על דלות התוכן אולי כל ההפקה הזאת לא הייתה נראית כמו חלטורה זולה, מזל שלפחות היו השירים הקסומים להיאחז בהם, אז אני אומר תודה על המוזיקה.

מצאתם טעות לשון?