קצת מצחיק לדבר על נורמליות בהצגה על זין - כן כן, מה שקראתם - אבל אולם מלא וצוהל בקאמרי שלוש, בעיקר בצופים שעדיין לא הגיעו לגיל שיזכה אותם בחיסון מספר שלוש, מחזיר את החיוך לפנים, אפילו אם הוא מוסתר היטב על ידי המסכה. קשה להגזים בחשיבות הפורקן בתקופה הזאת, ויותר מכל דבר אחר "רינגו", שעולה בימים אלה על ידי קבוצת הצעירים החדשה של הקאמרי, מרגישה כמו פורקן. זה גם הזין שעומד בלב האירוע, עם 88 פעמים שהמילה המפורשת נאמרת בהצגה (הרגיש לי יותר אגב), אבל זה בעיקר מה שהוא מייצג. איזה רצון להתפוצץ ולהניף אצבע משולשת על העולם שהפך את כולנו שבויים בהבל הפה של עצמנו. איזה חשק לצרוח, לקלל, להתריס, לשים זין נו.
ב"איחש פישר", מחזהו של חנוך לוין ש"רינגו" הולך בעקבותיו, איבר המין של הגיבור נופל אל האסלה והוא יוצא להשיבו יחד עם הגבריות האבודה, המילה זין אינה מופיעה. לוין מוציא את הגיבור שלו למסע להחזרת ה"קטן" במורדות הביוב האנושי. ברינגו, המחזאי ירון אדלשטיין בוחר בזין ולא במקרה. נשבר לו. לנו. לכולנו.
אז כן, לא מדובר במחזה על הצלע הרביעית של הביטלס, אם למישהו עדיין יש ספק, אבל בהחלט על גיבור עם סטאר קוואליטי שאין להתעלם ממנו. הוא נפתח כמחזה יחסים כשדני (תום חודורוב), טיפוס אנאלי ובלתי ספונטני במפגיע, מציע נישואים למיקה החמודה (חן גרטי). היא מסכימה והם מתכוננים לשכב ולהעלות את ממוצע הסקס השבועי שלהם מ-1.8 ל-1.9 - רומנטי! - אבל הוא הולך רגע לשירותים כדי ש"לא ילחץ על הערמונית", ואז זה קורה. כלומר נופל. סקס כבר לא יהיה הערב ואולי בכלל לא והמסע להשבת הג'יני אל המנורה יוצא לדרך. הזין, כלומר רינגו, בגילומו האתלטי של דור הררי, יוצא לפרוק כל עול על הבמה שרובה ככולה הומאז' ל"לא כולל שירות" הנצחית של צעירי תל אביב; מה שעושה נעים למי שבגרו בישראל של שנות התשעים המוקדמות. רינגו תוקע המבורגרים עסיסיים ומלצריות שבורות, בזמן שדני מסתובב בלי הרבה טקס בישבן, אם לשאול דימוי נפלא מהמשורר.
עד כאן מבנה שביסודו של כל סרט מתבגרים אמריקאי, עם הקונפליקט הנצחי שבין היופי והאופי, הגיבורה הממושקפת אל מול זאת עם המחשוף הנדיב, החנון שאוכל כאפות בהפסקות מול האתלט המצטיין וכן הלאה וכן הלאה. יש את זה במיליון ווריאציות, כולל בסיטקומים המצליחים ביותר, עם דמות אחת לפחות שהתפקיד המוצהר שלה הוא להיות זין. ב"חברים" זה ג'ואי והמראה אל מול השותף שלו לדירה צ'נדלר שחזק בדיבורים. ב"איך פגשתי את אמא", שמצאה חיים חדשים בימים אלה בנטפליקס, זה ברני שאין יותר זין ממנו בעולם, ודוגמאות באמת יש למכביר. אם כאן היה נגמר הסיפור של ההצגה הזאת, הייתי מאבד עניין אחרי עשרים דקות. למרבה המזל והתבונה, כאן הסיפור רק מתחיל.
קבוצת השחקנים שפרצה עם הקורונה
המחזאי ירון אדלשטיין, שעד כה היה פעיל בעיקר בזירת הפרינג', יחד עם עמית אפטה שביים ומנהל את קבוצת הצעירים החדשה הזאת, אינם נתקעים על הדאחקה וגם לא יוצאים למסע לויני בעקבות הגבריות. הם יוצאים בעקבות הישראליות. את המסע להשבתו של הזין אל רשותו של דני, הם הופכים לסאטירה חברתית פרועה, שעד מהרה מתברר ששחקן שמגלם זין מזדקר ומשתבלל על הבמה, אינו הדבר הכי מטורלל שקורה עליה. כשחושבים על זה, יש פה הברקה גם במובן הרחב, והרי אם האיש שמכהן כעת כשר החוץ היה שואל מה הכי ישראלי בעיניך, יש סיכוי לא רע שאדלשטיין המחזאי היה מניף לעברו אצבע משולשת ועושה את זה עם חיוך - והוא לא לבד. ובאמת, מה יותר ישראלי מזין מתהלך - פלאפל?
אפטה ואדלשטיין מייצרים סאטירה קצבית בגובה העיניים. היא אינה הכי מתוחכמת בעולם, וגם בתור מחזמר היא אינה מצטיינת בשירים שנשארים, אבל היא כן מצליחה ללכוד לא מעט ניואנסים מאוד מוחשיים בישראל של ימינו. אם זה כשדני הולך לרופא ומוצא שם מתמחה שעוד רגע ונרדם עליו, או כשהוא מגיע למשטרה ונתקל בקריקטורה אנושית שאם לא הייתה כל כך מוכרת, זה היה עוד יותר מצחיק. וזה ממשיך, ממשרד הפנים והאגו הקרבי ועד להפגנות בכיכר רבין, מפאקינג שלמה ארצי ועד לזהות האמיתית של ביבי נתניהו.
זה גם המקום לפתוח רגע סוגריים ולתת הקשר: קבוצת הצעירים של הקאמרי פרצה יחד עם הקורונה, וזה מרנין כמו שזה נשמע, כאשר מדובר בשחקנים שרוצים להתפוצץ על החיים. כמו רוב עולם התרבות הם התפוצצו בשנה שעברה בעיקר בחל"ת, ושם גם השיקו את "בלפור", סדרת מערכוני רשת בת שמונה פרקים.
אני לא מתכוון לחסל את הפאנצ'ים שעל הבמה, אבל בואו נאמר שזה שיש ממשלה חדשה בישראל לא מה שיעצור את קבוצת הצעירים מלסגור חשבון עם ראש הממשלה לשעבר. רמז בכל זאת, לא רק בקומוניקטים של חברי הליכוד נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה.
חודורוב והררי, שני צדדים של הגבריות
זו ההצגה הראשונה של קבוצת הצעירים החדשה של הקאמרי ואם להסיק ממנה על הבאות, יש למה לצפות. מדובר בקבוצה מוכשרת - חלקם כבר עם ניסיון על הבמות והמסכים - שניכר שרוצה להיות מעורבת ומחוברת למה שקורה בחברה הישראלית, ולא רק באמצעות קלאסיקות שמתכתבות עם המציאות ממרחק של עשרות ומאות שנים.
תום חודורוב ודור הררי שמובילים את ההצגה כדני והרינגו סטאר שלו, מגלמים את הניגודים בגבריות ומשלימים זה את זה בצורה מצוינת. חן גרטי ורוני נתנאל הן החברות הכי טובות (עד שכבר פחות) וזאת לצד עבודת צוות טובה, שמפעילה היטב את החלל כולו וכאשר כל אחת ואחד מהחברים בקבוצה - אלעד אטרקצ'י, יעלי רוזנבליט, אוריה יבלונובסקי, תם גל, מאיה קורן ואור לומברוזו - עושים במקביל לפחות תפקיד זכיר אחד שיודע לגנוב את ההצגה. אמנם את הגיוון הפרסונלי בקבוצה אפשר היה להעמיק (יש עוד מגזרים באוכלוסייה וגם חיים מחוץ לתל אביב), אבל עצם זה שבאולם הקאמרי היה קהל צעיר ורעב, שבדרך כלל מאפיין את הנעשה בצוותא שמעבר לכביש, מראה שמדובר בצעד בכיוון הנכון.
במשך שנים הקאמרי טיפח כמה וכמה צעירים אבל לא במסגרת של אנסמבל נפרד, בזמן שתיאטראות אחרים כן עשו זאת והרוויחו יצירות ויוצרים נהדרים. גלעד קמחי, המנהל האמנותי הנוכחי של הקאמרי, פרץ כמנהל קבוצת הצעירים המצוינת של בית ליסין לפני כעשור ומשם הכישרון שלו עלה על המסלול המהיר. באותה תקופה גם להבימה הייתה קבוצת צעירים נפלאה - שהצגת הבכורה שלה אגב הייתה "החוטם" של גוגול, שגם ממנה רינגו שואבת ים של השראה - וגם בחיפה הפעילו קבוצות צעירים לאורך השנים.
כיום, זה הקאמרי בראשות קמחי שמוביל את המהלך מחדש עם אפטה ועם קבוצה של יוצרים צעירים מאחורי הקלעים. יש לקוות שלמרות כל מה שעובר בשנתיים האחרונות על התיאטרון הישראלי, הקבוצה הזאת תשאיר חותם ולא רק תאפשר רגעים של פורקן - ושגם התיאטראות האחרים יחזרו לזהות את קבוצות הצעירים כמנוע צמיחה והתחדשות.
רינגו מאת ירון אדלשטיין, בימוי: עמית אפטה, תיאטרון הקאמרי. ההצגות הבאות: 23.8-24.8, 30.8-1.9, 12.9-14.9