אמש בהיכל התרבות, במופע האיחוד האחרון של צעירי תל אביב ("לא כולל שירות"), לא היו הרבה צעירים באולם. אני, ילידת 85, הייתי בין המעריצים הצעירים בקהל וצעירונת אני כבר לא. על הבמה שולחנות ספורים עם מפות משובצות המדמות את הסט הנוסטלגי ההוא, מסכי ענק שחלקם יקרינו קטעי ארכיון אהובים וחלקם את המופע עצמו, להקת נגנים מקצועיים ו"הצעירים". התופעה ההיסטרית מתחילת שנות ה-90 שבלעדיה לא היה את Glee או את "השיר שלנו" קמה לחיים, דווקא בשיאה של תקופה מחורבנת להפליא. אולי זה לא מקרי שגם חברי צעירי תל אביב וגם חברי הכבש השישה עשר נכנעו לפרץ הנוסטלגיה דווקא עכשיו, מי יודע מי זקוק לזה יותר - הם או אנחנו.

המופע התחיל עם שיר הנושא "לא כולל שירות" כשכל הקהל נעמד על הרגליים, שואג את המילים, עושה את התנועות וממה שאני התרשמתי, שולט פיקס גם במילות הבתים. מיד אחרי שיר הנושא הקאסט מציג את עצמו, לא לפני כמה רפרנסי ניינטיז שכוללים טלכארד, משפחת אריק ואן אריק ו"בוורלי הילס 90210": סער פין, אביבית כספי, יריב יפת, שיר גוטליב, אלינור אהרון, עדי עמרני, טל זייברט, ניר גבע, תומר גוטליב, ליאת אחירון, בטי כהן, טל מוסרי ורוית הראל (שבכלל השתתפה ב"תלויים באוויר", סדרת ההמשך של צעירי תל אביב).

החשמל באוויר נשמר כשהחבורה מבצעת שני באנגרים ברצף: "בוא אל המסיבה" ו"כוכבים של אופרת סבון", כשהם רוקדים על הבמה חלק מהכוראוגרפיה המקורית ועל המסכים מוקרנים הקליפים האלמותיים מהסדרה. אף אחד לא נשאר על הרגליים עד לביצוע הבלדה "תן כח" (תרגום לסטאר-מייקר מהסדרה "תהילה") על ידי הטריו גבע-אביבית-יריב, ביצוע שהיווה אתנחתא לכולם להתיישב קצת בחזרה בכיסאות, בכל זאת - אמרנו שצעירים אנחנו כבר לא. ווקאלית זה שיר מאתגר יותר, והביצוע העירום לא היה בהכרח סופר מחמיא, אבל זה המקום לציין דבר חשוב לגבי המופע, ובכלל: ההולסומיות של תחילת הניינטיז, הממלכתיות של הערוץ הראשון, דלות החומר של הסטים והתפאורה שלפעמים נראתה כמו שאריות משלל מופעים ואירועים עירוניים - כולם כאילו קפאו בזמן והיה מאוד מאתגר לגייס איזהו רגש שלילי או ציניות כלפי המופע, גם בחלקים החלשים שלו, שבקושי היו כאלה. התלונה היחידה שלי למעשה היא שהשיר "הסם המסוכן" נשאר בחוץ. 

חלק מהקאסט (בלטו בהיעדרן איריס קליין ודנה דבורין, שבתורן ישבו בקהל וקיבלו כבוד ומחיאות כפיים סוערות) נשאר בביזנס, חלקם נראים אנשים פשוטים שעובדים במחלקת משאבי אנוש במשרד שלכם ולא קשורים להיסטריה ההיא של לפני 30 ומשהו שנים, אבל מה שבטוח: כולם כולל כולם היו מאושרים להיות על הבמה לשלושת מופעי האיחוד וההנאה שלהם עברה לקהל באותנטיות. לפעמים במופעי אולסטארס יש תחושה של מסחטת כספים או מינוף, ופה - שום תחושה כזאת, ההפך. האמנתי להם שכיף להם בחדר החזרות ועל הבמה ושהם באמת אוהבים אחד את השני.

בקטע הקישור הבא הקאסט העלה זיכרונות מהסט, כמו שיחות הטלפון של סער בטלפון כולל בדיחות בלתי נמנעות על איפה אנחנו ואיפה טלפונים קוויים, ועבר למחרוזת של להיטים חזקים מהסדרה: "שירו של שפשף" כולל הריקוד וביצוע סולו של תומר גוטליב ל"אם", שהיה ביצוע ווקאלי טוב יותר כיום מזה שבסדרה ועורר התרגשות גדולה בקהל, אבל לא כמו מה שהגיע אחריו. טל מוסרי וליאת אחירון, ילדי חורף 73, מקדישים את "עוף גוזל" לחיילות והחיילים כשמוסרי מדבר על "גוזליו הפרטיים שעפים לצבא" ולא מצליח לעצור את הדמעות.

מהדמעות והקליפ של גבע מתגייס עוברים ל"גבר צעצוע" עם בנות הקאסט חמושות בפאוצ'ים הוורודים ההם, ואפרופו פאוץ'/תיק קטן קשה שלא לחשוב איפה הכוכבות של היום ואיפה היינו לפני 30 שנה בערוץ הראשון. משם קטע קישור מצחיק שמתייחס לזוגות מהסדרה (הסלואו של ליאת אחירון עם בובת דובי. מי שיודע יודע) וממשיכים עם עוד להיטים: סולו של בטי ל"חשמל זורם בכפות ידייך", "ידעתי" בביצוע סער פין, בטי ואלינור יושבות על השולחן ושרות את "לך איתה" בדומה לביצוע המקורי כשהן על דלפק הבר בבית הקפה, והבלדה "מקומך הפנוי" כשברקע הקליפ עם התלבושות האוריינטליות ומכונת העשן. 

שיר גוטליב, מכוכבות הסדרה היותר בולטות, עולה לסולו "שמור לך חלום קטן", מוכיחה שהכריזמה והיופי עוד בהחלט שם - ונותנת הופעה שמרמזת שאולי גוטליב, כיום מחנכת במקצועה, מתגעגעת לבמה. הבמה בטוח התגעגעה אליה. מפה עוברים לביצוע אנסמבל של "נמאס לסבול", שעשועון טריוויה של הבנות נגד הבנים ואז: רגע השיא של המופע, זה שבגללו (בין היתר) חזרתי הביתה צרודה והזרים את הקהל לקדמת הבמה. אלינור אהרון, שנראית כאילו נכנסה עם טל מוסרי למקפיא גיל וחזותה נשתמרה כמעט זהה לזאת של לפני 30 שנה, חוזרת לסולו שהוא אולי הלהיט הגדול ביותר מצעירי תל אביב - "כמו תפילה" (היא גם מוסיפה בדיחה שהוא היה להיט כל כך גדול שאפילו מדונה הגדולה הקליטה לו גרסה משלה באנגלית בשיא הקריירה שלה והקהל משתולל). התחושה הייתה באמת כמעט דתית; מחיאות כפיים, תפילות, שירה, צרחות וריקודים. אהרון עם אותם ריקודים תמימים ומתוקים מאז, כוכבת אז והיום וכולנו בקהל נסחפים בטרנס כאילו לא מחכה לנו גיהינום מחוץ לאולם.

אחריה בטי, אחת הדמויות הזכורות והאהובות ביותר בסדרה עם ביצוע סוחף לעוד להיט שהוא למעשה קאבר מתורגם לעברית, "תשע עד חמש" של דולי פרטון, וההשתוללות ממשיכה; טל, המצחיקול בחבורה שחתום על ה"מובן?" בשיר הפתיחה ואחריו הוחלף בעידו מוסרי, נראה גם הוא מאוד דומה לעצמו רק בתוספת זקן, כיפה וציציות, מפציע עם "שושנה", התרגום ל"דיאנה" של פול אנקה, והאנרגיות הגבוהות לא נופלות לרגע כשהמחרוזת ממשיכה לעוד להיט מתורגם של כרמן מירנדה "סי סי סי סניור" ואז לקאבר מדונה השני שמבצעת אלינור אהרון, "אני משתגעת" (לפי I'm Going Bananas מדיק טרייסי).

המופע מגיע לסיום עם "צעיר לנצח", הקהל נע ונד, מרים ידיים ושר עם הלהקה, אומרים תודות לכולם ולא שוכחים את נילי נשיאת מועדון המעריצים שמלווה אותם שנים (כמה חמודים אתם יכולים להיות?), אבל מסיימים דווקא עם "רק לרקוד" ו"משהו טוב חייב לקרות", כאילו הצעירים הכבר לא מאוד צעירים מתעקשים לשמר אצל הקהל ואצלם את האופטימיות הזעירה שהוזרקה להם לשעה ו-40. וואלה, הצליחו.