כשאנו מגיעים להצגת תיאטרון אנו מצפים לקבל פיסת מציאות, בשונה ממחזמר, שם אנו מקווים לקבל פיסת עוגה, ורצוי שתהיה משמינה במיוחד. זה בדיוק מה שקיבלתי ביום שישי האחרון באולם תיאטרון הקאמרי בהצגת הבכורה של המחזמר המחודש, "דבר מצחיק קרה". ולא עוד עוגת קצפת ממוחזרת – קינוח גורמה אמיתי. שעה וחמישים דקות של אורגזמה רצופה ומתמשכת בניצוחו של המאסטרו, שלמה בראבא. שלא תבינו אותי לא נכון, לא מדובר בקינוח מושלם, היצירה לוקה בכמה חסרונות, אבל כל כך נהניתי מהקומדיה הפרועה שנחגגה על הבמה, שלמנות את החולשות שלה מרגיש לי כמעט קטנוני.
המחזמר המהולל של סטיבן סונדהיים ("מוזיקת לילה זעירה", "סוויני טוד" ועוד), המבוסס על שבע הקומדיות של פלאוטוס, עלה לראשונה בברודווי בתחילת שנות השישים. משם הוא התגלגל במהרה לווסט אנד בלונדון, ובעקבות הצלחתו אפילו זכה לעיבוד קולנועי הוליוודי בשנת 1966. את העלייה הראשונה ארצה הוא עשה בשנות התשעים, גם אז על בימת הקאמרי. העיבוד המחודש שלו הופקד כעת בידי עמרי ניצן, אשף השייקספיר והמנהל האמנותי של הקאמרי בשני העשורים האחרונים. ניצן מכיר היטב את השוק הישראלי, ויודע שכדי לגרום לו לצאת מהבית למחזמר פחות ידוע מ"קזבלן" או "כנר על הגג", בו הקהל לא מכיר אף שיר, הוא חייב לפתות אותו בשואו ראוותני, וזה בדיוק מה שהוא מספק. ב"דבר מצחיק קרה" אנו מקבלים כרטיס 1+1, גם מחזמר וגם קרקס. חגיגה של הומור שנון בשילוב אקרובטיקה אנושית – מתרגילי לוליינות ועד דראג קווין על עקבים אימתניים. בתור בונוס ויזואלי לעיניים ולקרביים, המקהלה לרוב לא עוטה על עצמה הרבה יותר מדי בד.
בראבא, שמתפקד גם כמספר וגם כדמות הראשית של ההצגה, מגלם את דמותו של פסאודולוס, עבד ששאיפתו היחידה בחיים היא להיות חופשי. מתחילת ההצגה ועד סופה בראבא מלהטט בנו ונותן את כולו – ואלוהים יודע כמה זה הרבה. לרגע הוא לא מפסיק להפנט את הקהל בכישוף הבראבאי המוכר והאהוב. לרגעים ממש נדמה שכתבו את התפקיד הזה בשבילו. זאת גם הודות לנוסח העברי העדכני של אלי ביז'אווי, שעיצב את הסיפור כולו ואת התפקיד של בראבא בפרט, כמו כפפת פלאים שמתאימה בדיוק לרוח ההווי הישראלי של 2014. הוא עושה זאת עם הרבה מודעות עצמית והומור עצמי בסגנון קריצות לקהל שלא יקנה את הבייגלה ה"חם" בחוץ כי הוא מאתמול, פלוס דאחקה על ריבוי ה"ריצ'ארדים" באולמות הקאמרי השונים.
אבל עם כל הכבוד לתפקיד המופלא של בראבא, הגאון הקומי המחונן לא לבד על הבמה – רחוק מזה. המחזמר מונה קאסט של 40 משתתפים ומתהדר בקאדר שחקנים מרשים למדי. את הירו, אדונו של פסאודולוס (בראבא), מגלם עידו רוזנברג הצעיר שמצליח לעמוד בגבורה בסטנדרטים שמציב לו הפרטנר הוותיק והמיומן. רוזנברג מבדר לא פחות מבראבא ומפציץ בהופעה וירטואוזית, ללא ספק הטובה ביותר שלו עד כה, בתור הנער הרומאי הבתול, הענוג והרכרוכי. מעבר למנעד הקומי הרחב והמאוד מדויק של רוזנברג, הוא מפגין גם יכולות פיזיות מעוררות התפעלות, בזמן שהוא שר (כמו הקאסט כולו) ללא פלייבק. בעידן בו כוכבי פופ בינלאומיים מופיעים עם פלייבק בטענה שהם צריכים גם לפזז תוך כדי שירה, רוזנברג נותן את הדבר האמיתי ומוכיח שאפשר להישמע מעולה, גם כשאתה מזמר תלוי בפישוק רגליים על חישוק שמרים אותך לתקרה.
הירו הצעיר מאוהב עד כלות בקורטיזנה הבתולה, אותה מגלמת רונה לי שמעון. אחרי שהתאכזבתי מהביצוע שלה במחזמר "קברט" (בכל זאת, לא קל להיכנס לנעלי סאלי בולז), שמעון הצליחה להפתיע אותי. כמובן שבכל מה שקשור ליכולות פיזיות ותנועה בכלל, היה ברור שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות, אבל היא הצליחה להמציא ערך מוסף לסטריאוטיפ השחוק של תפקיד התמימה הטיפשונת.
עבד נוסף שניצב במרכז העלילה הוא היסטריוס, בגילומו הכובש של איתי טיראן. זה לא סוד שכל מה שטיראן נוגע בו על הבמה הופך לזהב, אבל היה נדמה שיהיה קשה לו להתעלות מעל תפקיד המנחה של "קברט", אותו ביצע בצורה מושלמת, ובכן, הוא עשה זאת שוב. טיראן מציב עוד רף מאוד גבוה של יכולות קומיות, ווקאליות ופיזיות בדיוק כמו רוזנברג. דמותו העגולה של היסטריוס, ההומו המודחק, לא נופלת לקלישאות ואפילו מצליחה לרגש בתוך כל הררי הצחוק. עוד ייאמר לזכותו של טיראן, שבתחילת ההצגה המיקרופון שלו לא עבד בכלל, ועם זאת שמעו אותו עד היציע. לא לשווא הוא נחשב לאחד מהשחקנים עם הדיקציה והפרויקציה מהמצוינות בשמי התיאטרון הישראלי.
עוד בתפקידים המרכזיים תתפנקו על עירית קפלן האדירה בתפקיד וולגארי וקורע במיוחד, שהבעיה היחידה שלו היא שלא קיבל מספיק זמן במה. כך גם לגבי עזרא דגן האגדי, בתפקיד קטנטן אבל ענק. גם גדי יגיל, רמי ברוך ואסף פריינטא תורמים רבות לפאן הבלתי פוסק שקורה על הבמה. התפאורות והתלבושות המרהיבות של אורנה סמורגונסקי צובעות את רומא העתיקה בצבעים קאמפיים עם נגיעות של מולאן רוז', שמוסיף גוון סקסי ושובב מאוד לעלילת המחזה בעל הליבידו המפותח והמרובה מעללי תשוקה וזימה. כמובן שגם הרקדניות הפלרטטניות והרקדנים החסונים והעירומים למחצה מאוד עוזרים לתחושה הזאת.
דווקא הצד היותר חלש של המחזמר הוא השירים עצמם, שמונה במספר, שאף אחד מהם לא נשאר לזמזם בראשי מרגע צאתי מהאולם. מצד שני, אף אחד מהם לא העיק כמו שגם עלול לקרות במחזות זמר, שרק מחכים שהשיר ייגמר. השירים מתפקדים כעוד קישוט חביב על ציפוי העוגה המושקעת. גם הכוריאוגרפיה לא מביאה איתה כל בשורה חדשה מלבד פעלולי הלוליינות השונים.
"דבר מצחיק קרה" היא יותר מכל הצגת בידור קלילה ומוצלחת, שתשאיר את כל מי שיצפה בה משועשע לכל אורכה ותשכיח את צרותיו מאחוריו. קומדיה של טעויות מהסוג שגורם לצחוק כמה שיותר ולחשוב כמה שפחות, אך לרגע לא נופלת להומור זול או נמוך מדי. אמנם אין למחזמר המשעשע הזה אמירה גדולה, וגם על המסרים המעט מיושנים והרלוונטיות שלו למציאות הישראלית העכשווית אפשר לנהל דיון ארוך, אבל בשורה התחתונה – כשקומדיה מצליחה להצחיק – מי צריך יותר? ההפקה החדשה של "דבר מצחיק קרה" לחלוטין מספקת את הסחורה ומשמחת לבב אנוש כמו שצריך. בימינו זה המון.