יש מעט מאוד סרטים להט"בים שזוכים להכרה ואהדה מהקהל הרחב. מעט מדי. השנה "אור ירח" הפתיע את כל המהמרים, כשקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר, ובכך הפך לסרט הלהט"בי הראשון שזוכה בתואר הכי נחשב בתעשייה. השחקן והמחזאי האמריקאי הארווי פיירסטין יכול היה רק לפנטז על מועמדות, כשכתב את "סיפור אהבה בשלושה פרקים" בשלהי שנות השבעים. המחזה, שנכתב בהשראת סיפור חייו ובו פיירסטין גם כיכב, הוצג בהתחלה כשלושה מערכונים נפרדים בתיאטרון "לה מאמה" בניו יורק. בהמשך הוא חיבר אותם למחזה אחד ארוך, העביר אותו לאוף-ברודווי וזכה להצלחה חסרת תקדים. בעקבות ההצלחה האדירה פיירסטין עיבד את המחזה לתסריט, וכך בשנת 1988 נברא אחד הסרטים הלהט"בים הקאמפים והמרגשים ביותר שנוצרו, שעזר לאלפי צעירים לצאת מהארון בימים חשוכים מאלו.
המחזה שהוצג לראשונה בתיאטרון בית לסין בשנת 1984, זכה לחידוש רק בשנת 2011 בתיאטרון הגאה "תהל". זו בהחלט בחירה אמיצה מצד התיאטרון הלאומי הבימה להקים אותו לתחייה שוב, ולנסות לשווק אותו לקהל הרחב, כי הרי בכל זאת מדובר בתוכן להט"בי פר אקסלנס ללא פערי תיווך. האם הצופה הישראלי ההטרוסקסואלי הממוצע מתעניין בחיי האהבה של גיי, ועוד מלכת דראג? התשובה היא כמובן: לא. אבל לא נס ליחו של טקסט השנון של פיירסטין, ומשהו בקסם של המחזה מצליח בכל זאת לשבות את לב הקהל. אמנם הורגש שהקהל קצת נע בחוסר נוחות במושבו בתחילת ההצגה, אך מהר מאוד הוא מוצא עצמו מהופנט לעלילה המרתקת.
יש שתי סיבות שההפקה החדשה של "סיפור אהבה בשלושה פרקים" מתקתקת כמו שצריך - הבימוי של נתן דטנר בשילוב עם הביצוע הרגיש של כל הקאסט. נתחיל בדטנר, שבאמת עשה כל שביכולתו כדי להנגיש את הסיפור הכה הומוסקסואלי לקהל ההטרוסקסואלי. במובן מסוים, זה אולי קצת חוטא למהות הקאמפית והרעשנית של המחזה, כי דטנר הנמיך את הווליום וגם את מפלס הנצנצים. במקום מלכות דראג שירימו על הבמה, הוא הציב שלוש בנות במחוכים שיפזמו בין הסצנות שירים אמריקאים נוסטלגיים מוכרים ואהובים בעיבודי סווינג-ג'אז פלרטטניים. דטנר ידע היטב מה הוא עושה, כי אלמלא אותן זמרות חינניות ומוכשרות (שירה ז' כרמל, יפעת זיו וענת מושקובסקי), שמפליאות בקולן תוך פיזור חיינדלך לכל עבר, אין לקהל שום עוגן "סטרייטי" להיאחז בו. התוכן כל כך "הומואי", שבמקום להמשיך ולהשפריץ קוויריות, דטנר ניסה להמתיק את הגלולה לקהל הפחות נאור ומשוחרר, שתהיה קלה יותר לעיכול. למעשה, מדובר במחזה סופר-גיי באריזה סטרייטית למהדרין.
מורדי גרשון הוא ארנולד שונה מאוד מזה של פיירסטין, מובס יותר וגברי יותר. גרשון מבדר וגם מרגש עד דמעות, בעיקר בסיבוב האחרון עם אמו. קצת פחות התרשמתי מהיכולות הדראגיסטיות שלו, מה שלא גרם להצטער שהדראג מוצנע בהצגה, כי גרשון עובר יותר כמו חובבן מאשר המקצוען שארנולד אמור להיות. אקי אבני יוצא מן הכלל בתפקיד הטוב ביותר שלו מזה שנים כאד הארוניסט. הוא משכנע מאוד בחבטות וההתלבטויות שלו, ומטפל בדמותו ברגישות נוגעת ללב. ריקי בליך בלתי נסבלת בדיוק כמו שהדמות של לוריין צריכה להיות, האישה המבולבלת וההיסטרית שמנסה להילחם על הגבר שלה. עומר דרור מפתיע לטובה בתפקיד אלאן הדוגמן, ומוכיח שיש לו הרבה יותר להציע מפנים (וקוביות) ממש יפות. מיקי קם שמגלמת את אמו של ארנולד אידה לסירוגין עם רבקה מיכאלי האגדית, חופרת לעומק הדמות ויוצרת אמא יהודיה שונה לחלוטין מזו הנוירוטית של "בילי שוורץ". כן, היא קורעת מצחוק כהרגלה, אבל הפעם היא גם מרגשת מתמיד. איתמר כרמלי כובש ואמין ביותר בתפקיד דיויד, הגיי הצעיר שארנולד מאמץ כבנו. רק בחיאת, תרגיעו עם הכאפות המוגזמות שמורידים לו, רואים שכואב לו באמת.
מעבר לרגעים מסוימים שהולכים לאיבוד בתרגום העברי של רבקה משולח, בעיקר בסלנג הלהט"בי, יש הרבה מה לומר על השיח הביסקסואלי הבעייתי של ההצגה (#מחיקה_ביסית). באותם ימים ביסקסואל נתפס גם בעיני החברה ההומוסקסואלית וגם בעיני החברה ההטרוסקסואלית כשלב מעבר בקבלה העצמית של הומו. "דו שלא יידעו" קראו לתופעה בארץ בתקופה ההיא. לא שהמצב כל כך שונה בימינו, כי ביסקסואלים עדיין נאלצים להילחם על מקומם ולהצדיק את קיומם לצערנו, אבל דמותו של אד היא התגלמות התיאוריה המיושנת ההיא, שביסקסואליות היא המצאה של גייז שלא מקבלים את עצמם. אד לא באמת נמשך ללוריין, הוא בעיקר מפחד לקבל על עצמו את הטייטל המחייב "גיי". אבל אם אתם מחפשים לאן להפנות את האצבע המאשימה, במקרה הזה האחריות כולה מוטלת על כתפיו של פיירסטין שכתב את המחזה.
אבל מעבר להיותה קומדיה ממש מצחיקה, הישג לא מבוטל בימינו בתיאטרון, "סיפור אהבה בשלושה פרקים" היא קודם כל הצגה אנושית, ומעל לכל, הצגה חשובה. בגלל התכנים שעוסקים בין השאר בהומופוביה וחוסר קבלה של ההורים, ככל שיותר "קהל הטרוסקסואלי" ייחשף אליה זה מבורך. מניח שכבר הבנתם למה לכל חבר.ה בקהילה הלהט"בית (ולגייז בפרט) זוהי הצגת חובה.
