שלוש קומדיות מסחריות חדשות עלו לאחרונה בתיאטרונים המובילים בארץ – "נשוי במנוסה" בתיאטרון הקאמרי, "משפחה עליזה" בתיאטרון הבימה ו"ארוחת פרידה" בתיאטרון בית ליסין. לכל אחת מהן הגעתי נטול ציפיות כי הרי ידוע שהצגות מסוג אלו הן לרוב דרכו של התיאטרון הרפרטוארי לרדת אל העם, להתחנחן אליו קצת ולספק לו מנת בידור יעיל ואסקפיסטי במקרה הטוב. "נשוי במנוסה" היא הדוגמה הקלאסית לעניין. היא נראית בדיוק כמו שהיא נשמעת: קומדיה של טעויות על נהג מונית לונדוני בסבנטיז שנשוי לשתי נשים, וכמובן שאף אחת לא יודעת על השנייה. וולגרית ואווילית להחריד, הפארסה הפיזית של המחזאי האנגלי ריי קוני יורדת הכי נמוך שאפשר כדי שהקהל יצחק ויהי מה. אולי המחזה המקושקש הזה התאים לשנות השמונים בהן נכתב, אך בשנת 2015 התכנים שלו עוברים כמיזוגיניים והומופוביים. אפילו הביצוע המוצלח של נדב אסולין המצוין לא עזר לה להינצל מההתרסקות הבלתי נמנעת.
אמנם "נשוי במנוסה" הצעקנית מאוד שונה מ"ארוחת פרידה" האינטלקטואלית והמעודנת של תיאטרון בית ליסין, אך בשורה התחתונה גם זו לא הועילה לספק את הסחורה. הקומדיה של דלאפורט ודה לה פאטלייר דווקא מטפלת יפה בנושא מעניין: זוג בורגני שמאס במפגשים הזוגיים המשעממים עם חבריהם הוותיקים וכדי להיפטר מהם, הם עורכים להם ארוחת פרידה מושקעת שאחריה ינתקו איתם את הקשר סופית. הבעיה היחידה היא שזה פשוט לא מצחיק. הקאסט החביב, ובראשו יובל סגל הכריזמטי, עושה כמיטב יכולתו וניכרים גם ניסיונותיו של הבמאי אלון אופיר (שביים גם את "נשוי במנוסה") ליצור מהמחזה הזה ממתק ראוי, אך בפועל מדד הצחוק שנשמע באולם לא היה מרשים כלל. בשתי ההצגות חשתי שמתאמצים להצחיק אותי במשך שעה וחצי עם שלל בדיחות לא מוצלחות במיוחד. לא הבידור הפרוע והנמוך של "נשוי במנוסה" ולא ההומור המורכב והמתוחכם יותר של "ארוחת פרידה" הביאו אותי לסיפוקי.
ואז הגיעה תורה של "משפחה עליזה" בהבימה. לכאורה, עוד קומדיה נודפת ניחוח בידורי אודות אב שמגיע להתנחם אצל בנו, אחרי שאשתו נטשה אותו לטובת אחיו, אך אז הוא מגלה לתדהמתו שבנו הוא הומו שחי עם גבר. שלא כמו ב"נשוי במנוסה" שמגחיכה את דמות ההומו וכמעט מבזה את הקהילה כדי להשיג חופן צחוקים הגון, "משפחה עליזה" מראה שאפשר לעשות את זה אחרת לגמרי. המחזה של צמד היוצרים האמריקאים רון קלארק וסם בובריק נוגע בנקודות רגישות דרך הומור חכם ומעביר אותנו מסע מענג יחד עם האב ההומופוב המיוסר בדרך לקבל את בנו כפי שהוא. דווקא בגלל שהוא כל כך פרימיטיבי (עד כדי כך שהוא מביא לבנו זונה, כן כן) הבדיחה הופכת להיות על חשבונו, ולהבדיל משתי הקומדיות האחרות – הבדיחה הזאת גם מצחיקה.
נורמן עיסא מבריק בתפקיד אוסקר, האב המבוהל שקיים קצת בכל סטרייט שיושב בקהל. מעבר לעובדה שהוא גורם לקהל להשתין מצחוק הוא מצליח להכניס לתפקיד הזה אמת אדירה. עיסא מעורר אמפתיה וממש עושה חשק לקום, לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהכול יהיה בסדר. יואב דונט מפליא לגלם את אורסון בנו ומוכיח שלא חייבים שטיקים הומואיים מיותרים כדי להציג דמות של הומו - יש גם הומואים גבריים שנראים ומתנהגים ממש כמו סטרייטים. הם קיימים בחיים עצמם אז למה לא על הבמה? עוד הפתעה משמחת בקאסט היא בליהוק של טל קלאי לדמותו של גארסון, בן הזוג של אורסון. קלאי שידוע גם בשם הבמה שלו כדראג קווין טלולה בונט, אמנם מגלם דמות של גיי די נשי ובהחלט מוחצן, אך הוא עושה זאת בחן רב מבלי לגלוש לקריקטורה. גם הוא מצליח ליצוק הרבה אמת לתוך הדמות והתוצאה הסופית היא לא עוד גיי נשי גנרי של קומדיות, אלא דמות עגולה וכובשת. גם הילה שלו מענגת כתמיד בתפקיד מרי הזונה ורובי פורת שובל חיננית בתפקיד שרלוט האם.
נתן דטנר ביים את הפנינה המיוחדת הזו עם טאצ' קווירי מתבקש אבל עם הרבה קלאס. הוא פתר את המעבר בו נשבר הקיר הרביעי לרגע והאב מדבר ישירות אל הקהל בצורה נפלאה ודילג באלגנטיות רבה בין המסוגנן למציאותי לאורך ההצגה. קטעי הריקוד בין תמונה לתמונה, בהם זוג גברים בחליפות רוקד סגנונות שונים של ריקודים סלוניים מלאי תשוקה, היו לא פחות ממושלמים – הכוריאוגרפיה המשובחת של אורון דהן בשילוב הרקדנים המעולים ויטל גיזלגיל ונדב שחם יצרו קסם אמיתי, חצוף במידה הנכונה אך בעיקר מאוד אצילי. גם התפאורה שהיא דירת הלופט הניו יורקית של זוג הגייז הצעירים, שעיצבה אלכסנדרה נרדי, מצטיינת ביופיה וגם באותנטיות שלה. כמעט כל דבר שקורה בהצגה הזו הוא מדויק ועשוי בקפידה. "משפחה עליזה" היא ההוכחה שבידור לא חייב להיות זול וקומדיה קלילה בתיאטרון יכולה להיות גם מצחיקה וגם חכמה.