נקודת המוצא של ההפקה החדשה ל"השחף" בגשר עלולה להרתיע רבים - וחבל. זה לא רק כובד המשקל הנתפס של קלאסיקת תיאטרון תחת השם צ'כוב, שבעל כורחו הפך בישראל הפופוליסטית שם קוד לאליטיזם. הנימוק הרבה יותר פשוט: ההצגה ארוכה ולמי בימינו יש כוח להשקיע. שעה וארבעים נמשך החלק הראשון, עוד ארבעים דקות החלק השני, ובסך הכל ערב שמתחיל בשבע-שמונה בערב נגמר איפשהו לקראת חצות. במטריקס הנטפליקס של היום, עם הפרעת הקשב וה-FOMO הקולקטיבי, אנחנו חשים את זה כהקרבה. לבזבז שעות ביום בפייסבוק/אינסטגרם/טיקטוק מרגיש לנו טבעי יותר.
פתגם רוסי יפה, שמצטט המחזאי והסופר רועי חן באחרית הדברים של הגרסה המעודכנת שתרגם למחזה מ-1895, גורס כי "האמנות תובעת קורבן". הוא מתכוון ליוצרים כמובן אבל הוא תקף גם לקהל. אני לא אשכח לעולם את השיעור בהקרבה שקיבלתי מאישה שפגשתי בבית האופרה של קייב במופע חגיגי ל"אגם הברבורים" לפני כעשור. שילמתי עשרים דולר על כרטיס בקדמת האולם: כסף קטן עבור מי שמורגל ביוקר מחייה ישראלי, אבל לא בשביל אותה אישה. יום שלם היא נסעה ברכבת כדי לצפות בברבורה השחורה-לבנה-קסומה של צ'ייקובסקי, וכספה הספיק רק לכרטיס ביציע. בתושייה היא התפלחה למקום מאולתר מקדימה, ולא עזבה אותו כל הערב פן לא תורשה לשוב אליו - שלוש-ארבע שעות ושתי הפסקות היא נאחזה באמנות.
וכל ההקדמה הזאת באה להפציר בכם להקריב, כי מעשה אמנות כמו שהוציא הבמאי הצעיר יאיר שרמן מהבמה והקאסט שלו בתיאטרון גשר, לא רק ששווה את הערב אלא גם את החלומות שיבואו בעקבותיו. ביצוע שאם לתמצת את הייחודיות שלו הוא בהפקעת צ'כוב מן המרחב השכלתני-מאופק שהוא לרוב נחווה בו, אל המרחב היצרי, הסוער והמלא בתשוקה. אצל שרמן לא תמצאו אנדרסטייטמנט - זו הצגה "לפנים", חגיגה של גוף כמו שהיא של נפש, עם סקס נוטף וגם עירום. היא מתחילה במשגל והיא לא עוצרת לרגע.
הזמן, אותו משאב מידלדל שמעורר חשש כה גדול להתחייב אליו, טס כהרף עין בביצוע התוסס הזה, שיכולתי לשבת שם גם עוד שעתיים, שלוש, כמה שרק ירצו קוסטיה ונינה ומאשה וארקדינה - והחיפוש האינסופי שלהם אחר אהבה ומשמעות. השחף הוא לא מחזה "עלילה" - חלק ניכר מהדרמה שמחוללת אותו בכלל מתרחשת מחוץ למחזה. השחף הוא מסע - מסע אל תוך עצמך. השאיפות, הפחדים - אין לאן לברוח.
דפש מוד זה כל כך צ'כוב
"השחף" הוא הראשון בארבעת המחזות הקנוניים של צ'כוב, לצד "גן הדובדבנים", "הדוד וניה" ו"שלוש אחיות", כאשר המוטיב השזור בין כולם כחוט השני הוא מה שגיא זהר נהנה למצוא מדי ערב - פערים! זה פער הדורות, המעמדות, העיר והכפר וכמובן האהבות הבלתי אפשריות כאשר כולם מאוהבים במי שמאוהב אבל לא בהם. מאשה מאוהבת בקוסטיה שמאוהב בנינה שמאוהבת בטריגורין, שמאוהב בה לרגע ובארקדינה אבל בעיקר בעצמו.
שרמן ממקם את ההתרחשות במרחב סימבולי מעומעם של זמן ומקום, עם קריצות רוסיות אבל לא רק. מצד אחד הוא שומר נאמנות לטקסט, והנה למשל, מגיעים לכאן בסוסים. מצד שני, מאשה לא מפסיקה להסניף מהרגע הראשון; נינה מבצעת את המונולוג הראשון שלה בגרסת הבי-מטאל שטרם נראתה ברוסיה הפיאודלית. והפסקול - טוב חייבים כמה מילים על הפסקול שאחראית לו אפרת בן-צור, שלצד ביצוע עוצר נשימה כפאם-פטאל המסחררת ארקדינה, לרבות סצנת פיתוי חושנית ומושלמת במערכה השלישית, היא עיצבה פסקול שהוא חוויה בפני עצמה. בין זה הקאסט כולו עומד ושר את Enjoy the Silence של דפש מוד - שיר שאין יותר צ'כוב ממנו. או הביצוע של בן-צור עצמה ל-Heart של המשוררת האמריקאית האקסצנטרית בת המאה ה-19 אמילי דיקנסון. בן-צור אגב כבר הוציאה בעבר אלבום יפהפה לשיריה של דיקנסון, שהפכה בשנים האחרונות לאייקון תרבות פופולרית עם סדרת מקור על אודותיה באפל TV ובכיכובה של היילי סטיינפלד - וגם כאן ניכרת מחשבה ועומק מאחורי הבחירה.
התוצאה בכל אופן, אם לצטט את קוסטיה, היא "החיים לא כמו שהם באמת ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום". ואי אפשר לדבר על חלום בלי להגיע כבר אל נינה, שהיא-היא פנטזיית הריאליטי המקורית של בת הפריפריה הנחושה לנתץ את תקרת הזכוכית ולעשות את זה בעיר הגדולה, הרבה לפני שנינה-נינט שלנו כבשה את ניצנים. ג'וי ריגר - וסליחה אגם רודברג - היא נינה וזהו. אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. לוליטה סוחפת, מפוצצת הורמונים וכישרון שפשוט מוציאה את כולם מדעתם, ואז כמובן גם את עצמה. על בן-צור בתפקיד ארקדינה כבר דיברנו, וגם הצלע הנשית השלישית במחזה, מאשה זוכה לביצוע שבור ונהדר של טלי אוסדצ'י.
בצד הגברי שעל הבמה, מיקי לאון מראה שוב כמה כריזמה שקטה יש בו בתפקיד הסופר טריגורין, סשה דמידוב משתעשע כפלייבוי המזדקן דורן וגם אלכסנדר סנדרוביץ' נהנה כבעל האחוזה סורין, אבל מי שסוחב את ההצגה על גבו אל מול המשולש הנשי האדיר שצ'כוב הציב מולו הוא כמובן המחזאי שבור הלב קוסטיה בגילומו הפגיע כל כך של שלומי ברטונוב. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בתפקיד בסדר גודל שכזה והתוצאה מאוד מרשימה. אז תנו לעצמכם סיכוי להתאהב בצ'כוב - מי יודע, אולי לכם הוא יחזיר אהבה.
"השחף" מאת אנטון צ'כוב, תרגום: רועי חן, בימוי: יאיר שרמן. תיאטרון גשר. ההצגות הקרובות: 7-9/12, 11/12, 6-8/1