ג'ייסון דנינו הולט לא כאן כדי לרצות אף אחד. כבר בהפקה הקודמת שכתב וביים "חמוצ" אפשר היה להבין שהבחור לא בא לשחק משחקים על הבמה – הוא כאן כדי לדמם ולהתאבד עליה. הוא לא מחפש להנעים את זמנו היקר של הקהל בחוויה תיאטרונית דקדנטית כמו בתיאטראות הממוסדים והמסחריים, דנינו הולט מוליך את הקהל שלו את האקסטרה מייל ומנסה לגרום לו להפעיל את התאים האפורים, להרכיב פאזל, לחקור, לדמיין ולהסיק מסקנות. עצם הבחירה שלו במחזה פורץ הדרך של המחזאי הבריטי מרטין קרימפ "Attempts On Her Life", או בשמו העברי החדש שקיבל: "אֶן", מעידה על כך שהוא מבקש להעביר את הקהל מסע מסוג אחר, מטלטל ומפרך יותר. כזה ששואל שאלות פילוסופיות, בודק גבולות ובאופן כללי נמצא בחיפוש תמידי.
המחזה הפוסט-מודרני שהוצג לראשונה בלונדון ב-1997 מהווה אנטיתזה לדרמה הקלאסית. מפורק ל-17 תרחישים, ללא סדר כרונולוגי או נרטיב אחיד, "אֶן" הוא לא עוד מחזה שגרתי; הוא כמו שירה או ציור אקספרסיוניסטי, אירוע תיאטרוני חלוצי שמעז לנסות להמציא מחדש את המדיום. אוונגרד מהרגע הראשון ועד האחרון – לטוב ולרע. דנינו הולט תרגם, עיבד וביים את בוגרי מחזור היובל של סטודיו ניסן נתיב בתל אביב וניסה לחבר אותו למציאות הישראלית של ימינו. אין ספק שמדובר באתגר שאפתני (ויהיו שיגידו יומרני) ולכן לא מפתיע כלל שהוא בחר דווקא בו.
הבעיה העיקרית של "אֶן" היא דווקא לא חוסר הבהירות והקוהרנטיות של השפה התיאטרונית הייחודית, אלא האורך של ההצגה. מדובר במסע מאוד לא קל לעיכול גם אם הוא היה נמשך רק כשעה, ולשבת במשך שעתיים ללא הפסקה על הכסאות הלא נוחים במיוחד של תיאטרון תמונע זו חוויה לא נעימה בפני עצמה. אבל לא רק ברמת הנוחות, ההצגה עמוסה רעיונות וקונספטים עד שלפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. ככה זה כשמתעסקים בכל כך הרבה נושאים עמוקים במקביל חלקם לא מקבלים טיפול ראוי והופכים לפשטניים (תפסת מרובה וזה). לצד סצנות נהדרות כמו שיברונות הלב, המחווה להמלט וההורים של אן היו לפחות שלושה תרחישים שאפשר היה לוותר עליהם (החייזרים, למשל) כדי להדק את ההצגה, שאחרי שעה ורבע בהחלט מתחילה להתיש.
המחזה עצמו סובל מעודף רחמים עצמיים, שמזיק לאפיל של נער נועז, מרדן ובועט וגורם לו להישמע לפעמים כמו נערה אבודה ובכיינית. החוויה ש"אֶן" מעבירה היא בעיקר שכלתנית ורוחנית, וזה גם הפספוס הגדול שלה כי הפן הרגשי די מוזנח. אן מדברת עם אלוהים "המקורי" בחיפוש מתמיד אחר "המשהו הזה שכולנו מעבירים חיים שלמים בחיפוש אחריו, שהוא בעצם האמת", אבל מעבר לכל הפילוסופיות, הרגעים הכי מרתקים על הבמה קרו כשהצלחתי לשמוע את פעימות ליבה. הצגה מומלצת לחובבי אמנות פוסט-מודרנית שמאסו בתיאטרון השגרתי ומאוד לא מומלצת למי שנוטה להשתמש במונח "פלצני".
