בעכו הייאוש נעשה יותר נוח

אם חשבתם שאתם כבר לא צעירים כמו שהייתם, חכו שתשמעו בן כמה פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שחוגג השנה את שנתו ה-44. אין הרבה אירועי תרבות בישראל שיכולים להתהדר ב-44 שנות פעילות, על אחת כמה וכמה כאלה שמתקיימים מדי שנה בעכו הצפונית; אבל פסטיבל עכו הוא משהו מיוחד. מכל הארץ מגיעים חובבי במה כדי לצפות בתיאטרון פרינג' חדש וניסיוני בתוך מבנים צלבניים מהמאה ה-12. ויש להם סיבה טובה.

זו חוויה סוריאליסטית, לצפות במחזמר על עורלה בתוך אולם אבירים קריר, מלא קשתות ורחב ידיים. סיטואציה הזויה, אבל זה מה שהופך את פסטיבל עכו למיוחד כל כך. בביקורי בפסטיבל צפיתי בארבע מתוך שמונה הצגות שעלו במסגרת התחרותית; ההתרשמות העיקרית שלי היא שמדובר בחבורה של יוצרים מוכשרים בצורה בלתי רגילה, וזה נכון לבמאים, לשחקנים ולמחזאים גם יחד. ההבחנה השנייה היא ש-פאק, החיים האלה מדכאים לאללה. ולא מספיק שהיומיום לא קל, גם התיאטרון לא נותן מזור לכאב הקיומי. שום אסקפיזם לא מצאתי בעכו, אבל יש מצב שסתם נפלתי בפוקס על ארבע הצגות מדכאות במיוחד. זה לא אומר לרגע שהן לא מצוינות, אבל הלב היה קצת כבד יותר משהיה קודם. ועם זאת, אין ספק שבעכו הייאוש יותר נוח.

לא היה קל לבחור באילו הצגות לצפות, אני מודה. התוכניה עשירה באירועים מסקרנים. אבל דבר אחד היה לי ברור - יש הצגה אחת שאני לא רוצה להחמיץ: "דרכון מנגאלי", המחזה הראשון שכתב עלא דקה ("תמונת הניצחון"). אני מודה שצירוף המילים "סאטירה" ו"זכאות לדרכון" גרמה לי לדמיין הצגה אחרת ממה שקיבלתי בסופו של דבר; ציפיתי ממנה להיות מעין קומדיה קישונית שמשלבת בין ביקורת על בירוקרטיה מגוחכת לבין מבט משועשע ומפוקח על קדחת הדרכונים מהצד של ערבי-ישראלי מדוכדך, שנמצא גם ככה בתחתית שרשרת המזון. "דרכון מנגאלי" הוא לא זה, אבל גם לא לגמרי רחוק מזה. דקה, שרקח את המחזה הזה, שם את הדגש על הסאטירה ותיבל בהרבה אווירה קודרת, תוך כדי שהוא מבליט פחות את ההיבט של ההומור. התוצאה היא מעין דרמה סאטירית.

ההצגה, בכיכובו של דקה, מתארת את ההזדמנות שנפלה על וטן הערבי-ישראלי: לקבל אזרחות למדינת האי הבדיונית מנגאל ולהתחיל מחדש. אלא שיש תנאי סף אחד לקבלת האזרחות הנחשקת - הוא צריך לתעד את עצמו בועט בתחת של אמא שלו. ההצגה עוקבת אחרי ההתחבטות הזאת של וטן, האם לבעוט או לא לבעוט, ועל כל המשמעויות המוטענות בכך: על השאיפה לחפש עתיד טוב יותר ואיך היא משפיעה על העבר שנותר מאחור, ועל הבעיטה בו, מטאפורית ופיזית כאחד, בדרך החוצה. היא רבודה ומעניינת, גם אם לרגעים הסימבוליזם שלה קצת ברור מדי, והרגעים הטובים ביותר שלה הם אלה שבהם היא מוותרת על ההאכלה בכפית. דקה פשוט נהדר בתפקיד וטן, וכמוהו גם חנה אזולאי הספרי המשובחת שמגלמת את אמו. "דרכון מנגאלי" נוגעת בנקודות כואבות ולא מפחדת להסתכל על הכיבוש בעיניים, ומנסה להבין מתי הדבר הנכון לעשות הוא לנטוש ספינה שטובעת.

מתעמתת עם הטראומה

הבאות בתור היו עוד שלוש הצגות שונות בתכלית זו מזו. אגב, ההצגות קצרות למדי – רובן אורכות כשעה ורבע – מה שמאפשר בינג' של כמה וכמה הצגות בלי להרגיש שהמוח שלכם נמס, וזו חוויה מגניבה. "ירייה בואדי" היא תיאטרון דוקומנטרי, ז'אנר לא כל כך נפוץ אבל בהחלט אחד שמעניין לדבר עליו. ההצגה, פרי יצירתו של הבמאי רועי מלכה, מתארת את המשפט של דוד בן הרוש על רקע מחאת ואדי סאליב ב-1959. היא לא לוקחת המון חופש יצירתי, ומספרת את הדברים כמו שהם, כשהיא קופצת בזמן בין המשפט שעבר בן הרוש לבין האירועים שהובילו אליו.

למי שצריך רענון, תקציר האירועים הוא כזה: עבר בקושי עשור מאז הקמת המדינה, אבל הגזענות, האפליה וההדרה כבר שוררות בכל פינה, וגם גבוה בשלטון. דוד בן הרוש, בעל בית קפה קטן בשכונת ואדי סאליב המוזנחת שבחיפה, משמש אוזן קשבת לתושבי השכונה שלא מצליחים למצוא עבודה וחיים בעוני נורא. הוא מחליט לסכן הכל ולצאת במאבק למען תושבי השכונה, ומקבל תמיכה רחבה מהשטח אבל כזו שלא מתבטאת בכוח מערכתי, כי המערכת רקובה מבפנים. על התקווה שלו לעתיד טוב יותר הוא משלם מחיר אישי כבד. "ירייה בואדי" משתמש בתפאורה מינימליסטית שכוללת שני גרמי מדרגות נמוכים, שולחן, כמה דגלים ומיקרופונים. סה טו. אורי סעדה (שמגלם את בן הרוש) ומאיר תמם (שמגלם את חברו שם טוב) גונבים את ההצגה, ואותי אישית הם ריגשו עד מאוד. זו הצגה משובחת שמזכירה את האמת שמבאסת יוצרי אמנות מאז ועד עולם: הסיפורים הכי טובים קרו באמת, לא צריך להמציא אותם.

ומאירוע שקרה באמת לאירוע שרחוק מזה מאוד: "עור לגויים", שכתב המוזיקאי והיוצר יוסי צברי. מדובר במחזמר שחלקו מושר וחלקו מדובר, ומספר על ילד בשם איתן (עומר פרלמן שטריקס, "שבאבניקים"), אשר העורלה שלו לא מוכנה להיחתך. נגזר עליו לחיות את חייו כאדם לא נימול, מה שמוצג בתור הדבר הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המוזיקה של "עור לגויים" מעולה, הבדיחות עובדות והמשחק מצוין, של כל המשתתפים. ולמרות הביצוע מעורר ההשתאות, חלק מהבחירות המחזאיות הרגישו לא מנומקות עד הסוף; אולי אני חושבת את זה בגלל שאני תל אביבית, ולגדול עם עורלה בכלל לא נראה לי כזה נורא. אה כן, אולי זה גם בגלל שאני בת.

אבל אירוע השיא של הפסטיבל היה מבחינתי "מתפרק לי בתוכו", בו הבמאית הילה תומר משתמשת בתיאטרון ככלי התמודדות עם אונס שעברה כשהייתה בתיכון. זה הזמן לגילוי נאות: למדתי עם הילה תומר בשכבה, אך לא שוחחנו קרוב לעשור, וגם לא נכחתי באותה מסיבה שבה קרה האירוע הנורא הזה. 

בהצגה, בה מככבות שלוש שחקניות שמדברות מגרונה של הבמאית והיוצרת, מתעמתת תומר – רגשית, וגם הלכה למעשה – עם התוקף שלה, שאנס אותה בשנתה בזמן מסיבה כשהייתה בת 15 בלבד. שלוש השחקניות, שלוש שהן אחת ואחת שהיא שלוש, לא נחות לרגע על הבמה הריקה; הן רוקדות, נעות, מדברות את הטראומה, מנסות לשטוף אותה מעליהן אך מגלות שהכאב נדבק ולא משחרר. הן מנסות לאחות את הפצע הפתוח הזה, מנסות לפרק ולהרכיב מחדש את הטראומה; התוצאה מהפנטת, כואבת, כובשת. יצאתי מהאולם עם דמעות בעיניים.