גם לי, כמו לרוב היצורים התבוניים עלי אדמות, יש חולשה למריל סטריפ. מה לעשות שמדובר במפלצת כישרון וירטואוזית מזן נכחד שקשה לעמוד בכישופיה. בשנה שעברה גברת סטריפ עשתה שוב את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - לייצר מועמדויות לאוסקר - והפעם (מועמדות מספר 20!) על תפקידה בסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס". הקומדיה הביוגרפית החביבה מספרת על אישה שרצתה לשיר יותר מכל וגם עשתה זאת, למרות שכל קשר בינה לבין שמיעה מוזיקלית מקרי לחלוטין. סטריפ האגדית היפנטה כמו תמיד והפליאה לזייף כמובן בקטעי השירה, אבל משהו היה חסר בסרט, מרכיב פצפון אך קריטי שנקרא "נשמה". אולי זו עטיפת הצלופן ההוליוודית שכרוכה היטב סביבו, שמנעה ממנו לרגש כמו שצריך, אבל השורה התחתונה היא שבהחלט נהניתי אבל לא התרגשתי ממנו - ויש הבדל מהותי בין השניים.
לפני שהגעתי לאולם לצפות בהפקה החדשה של תיאטרון חיפה, "מהוללת", תהיתי איזו הצדקה יש להעלות הצגה שרק לפני שנה הציגה על המסכים, אבל קיוויתי שלפחות כאן אמצא את אותה "נשמה" שנעדרה מהסרט. מיד עם תחילת ההצגה הבנתי שההצדקה היא בכך שהמחזה שונה לחלוטין מהתסריט. אמנם גם הוא מגולל את סיפורה של אותה גברת ג'נקינס, אבל מזווית שונה לגמרי. המספר בהצגה הוא קוזמה מקמון, פסנתרן הומו בארון, אותו שוכרת פלורנס בתור המלווה הצמוד שלה. בעוד שהתסריט של ניקולס מרטין מתרכז בעיקר בזוגיות של פלורנס ובעלה סיינט קלייר, אותו מגלם בסרט יו גרנט, במחזה של פיטר קווילטר דמותו כלל לא מופיעה. המחזה סובב סביב מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בין שני הסו קולד "חריגים", הומו בשנות ה-40 השמרניות בניו יורק וזמרת אקסצנטרית שפשוט לא יודעת לשיר.
כבר מגיל צעיר רצתה ג'נקינס להיות זמרת, למרות שלא הצליחה להוציא מגרונה אפילו משפט מוזיקלי אחד בלי לזייף. כשאביה מת, היא ירשה את הונו והתפנתה לטפח את הקריירה המוזיקלית עליה חלמה תמיד. ג'נקינס החלה ליזום רסיטלים יוקרתיים, אותם היא מימנה כמובן. ההמונים החלו לנהור לקונצרטים שאירגנה, רק כדי לשמוע אותה מחריבה אריות קלאסיות מפורסמות. מהר מאוד היא הפכה ללהיט מבדח ונחשבה לזמרת הגרועה בתבל. נלעגת ככל שהייתה, היא בכל זאת הצליחה למלא את אולם הקונצרטים הנחשב ביותר בעולם, הקרנגי הול.
ג'נקינס לא הבינה שהקהל מגיע להופעותיה כדי לצחוק עליה, ואף הרבתה להשוות את עצמה עם הזמרות המעולות של התקופה ולא פעם טענה שהיא מבצעת טוב מהן. אך האם באמת מדובר במקרה קלאסי של חוסר מודעות משווע? באחד הרגעים המרגשים ביותר בהצגה, היא מכריזה בפני קוזמה: "אולי יגידו שלא ידעתי לשיר, אבל לא יוכלו להגיד שלא שרתי". וזו בדיוק התמצית של האישה האמיצה וחדורת המטרה הזאת, שלא רואה אף אחד בעיניים, נאבקת ללא הרף ומגשימה את חלומה כנגד כל הסיכויים.
לאורה ריבלין היא מתמודדת רצינית לתפקיד שחקנית התיאטרון הטובה ביותר בארץ. חיים שלמים רואים לה בעיניים. ריבלין נותנת פייט רציני למריל סטריפ ברגישות האינסופית שהיא מעצבת את פלורנס, עד הניואנסים הכי קטנים של האינטונציות הייחודיות והמפתיעות שלה. בעוד שסטריפ קצת מגחיכה את דמותה של פלורנס, ובאופן כללי הסרט מדגיש את היותה קוריוז מבדר, ריבלין מעצבת דמות עגולה ואותנטית יותר, וניכר כי היא מאוד מכבדת את הגברת אותה היא מגלמת. היא מטפלת במסירות במורכבות של האישה, שנעה כל הזמן על הגבול הדק בין מעוררת רחמים למעוררת חמלה. האמפתיה שהקהל רוחש לדמות בזכותה אינה מובנת מאילו כלל, כי לסטריפ כאמור זה הצליח פחות. שלא יהיו טעויות, גם ריבלין גורמת לקהל להישפך מצחוק, ולו רק בזכות הזיופים המרהיבים, אבל כשהיא מרגשת זה אפילו יותר עוצמתי, ואפשר להרגיש באולם את הצמרמורת הקולקטיבית.
גם לעידן אלתרמן שמגלם את קוזמה הפסנתרן יש מספר רגעים מאוד מרגשים במהלך ההצגה. אלתרמן בנה דמות נוגעת ללב שמאוד קרובה אליו, ולרגע לא גולשת לשטיקים ומניירות "הומואיות". יעל לבנטל מגלמת שלוש דמויות בהצגה; היא מצוינת כדורותי, החברה המעריצה של פלורנס, ומבדרת מאוד כעוזרת הבית המקסיקנית שדוברת ספרדית בלבד (ובעיקר מקללת), אך בדמות השלישית של האישה שקמה מהקהל ומתקוממת מול שירתה של ג'נקינס, היא קצת מאבדת כוח ולא מספיק אמינה. נדמה שעל הצד הקומי לבנטל שולטת ביד רמה, אך כשנדרש ממנה להפגין רגש טהור, כמו זעם במקרה זה, היא שוב בורחת לאזור הנוחות הקומי וחבל.
הבימוי הרגיש והמדויק של נועה רבן מעניק את הכבוד הראוי לאישה החולמנית שלא נתנה לאף אחד לכבות את חלומה, ועושה כבוד גם לחלומות עצמם. "מהוללת" היא מעין שיר הלל לחלומות שמעודד חלימה. עולם החלומות מול המציאות ניכר גם בתפאורה הקלאסית והמסומנת של לילי בן נחשון, והשימוש החכם בווילונות (הווירטואלים) כמוטיב חוזר. התלבושות הקאמפיות של יובל כספין והווידאו ארט שעיצב נמרוד צין עם קטעי הארכיון המרתקים היו ממתק לעיניים, ובאופן פרדוקסלי, הניהול המוזיקלי של אבי בינימין היה ממתק לאוזניים. שעה וחצי שחלפה לה במהירות שיא, וזה אירוע נדיר בתיאטרון שהזמן עובר מהר בלי שמרגישים, גם בהצגות טובות.
אז מעבר לזה שהתברר שההצגה מתעלה על הסרט - היא יותר מצחיקה ממנו ובטח יותר מרגשת - ומעבר לזה שהיה מסקרן לגלות צדדים חדשים בסיפור של האישה האייקונית ומעוררת ההשראה הזו, "מהוללת" בעצם מדגישה עוד יותר את נחיצות התיאטרון בחיינו. לא רק שההצגה מצליחה לברוא פיסת מציאות, היא גורמת לסרט להיראות כמו פיסת עוגה. מתוקה וטעימה ככל שתהיה, בסופו של דבר אמנות אמורה לחקות את החיים, והחיים זה לא קונדיטוריה.
mako תרבות בפייסבוק
