אין דבר יותר מסוכן להצגה שמשתוקקת להיות קאלט, מאשר צמד המילים "פוטנציאל קאלט". להיות "מייקל" הבאה - אותה הצגת פולחן שגם הפכה לסדרה, ושממש לאחרונה הודיעה על סוף דרכה אחרי 14 שנה וקרוב לאלף הרצות. וזה בעייתי מאותה הסיבה שב-NBA במשך שנים אחרי פרישתו של מייקל אחר, ג'ורדן, כל שחקן שנכנס לליגה וסומן כ"מייקל הבא" נידון היה שלא לעמוד בציפיות. זה לא רק הרף שמוצב גבוה, זה גם ובעיקר הצפייה לחד-פעמיות. למשהו הזה שיראה, יעשה וירגיש אחרת.

מה שמוביל אותנו למחזמר "הסוף", שרץ בימים אלה בצוותא - ושיהיה לכם מזל אם תשיגו כרטיסים לראות אותו יותר מחודש מהיום (המילים "פוטנציאל קאלט" עושות את שלהן מהבחינה הזו). יש בו רגעים טובים, אנרגיות וגם הברקות, ויש בו כאלה שלא, אבל עוד קודם נגיע אליהם, את רף הציפיות כדאי להציב במקום ריאלי: אין בו שום דבר אחר. מה כן יש בו? בתוכניית ההצגה מפרטים היוצרים עשר תשובות אפשריות ל"למה עשינו מחזמר". אחת מהן היא, "כי מקבלים את כל האמנויות ביחד דחוסות ככה יפה יפה, כמו בוריטו של תרבות". קניתי את הניסוח.

בקצרה ובלי יותר מדי ספוילרים: "הסוף" הוא סיפור שמתמודד עם החיים, המוות והאלמוות (שזה קיצור לאנחנו לא רוצים למות) - ומבקש להראות שהחיים קורים כאן ועכשיו, האושר נמצא מתחת לאף ולא בכל מיני נוסחאות של חיי נצח עתירי שנים ונטולי רגשות. הוא מתרחש במשולש דמויות ובו מדען גאון, מתבודד ומעוכב רגשית (עידן אלתרמן), מאוהב בלילי, צעירה, תמימה ומבריקה (ג'וי ריגר), אבל החיים, כמו שעידן אלתרמן יודע, הם לא הכל, ובמקום להיות איתה המדען מחליט להתאבד.

ג'וי ריגר ב"הסוף" בצוותא. שחקנית בשיא שלה (צילום: יוסי צבקר)
ג'וי ריגר ב"הסוף" בצוותא. שחקנית בשיא שלה | צילום: יוסי צבקר

או אז נכנס לתמונה מלאך המוות בכבודו ובעצמו, אבי דנגור (כן, ההוא מ"מייקל"), בהברקה של כתיבה ושל ביצוע מפוצץ במודעות לכל ניואנס, ומחליט לשבש את ההתאבדות. לא בשביל לחבר בין זוג האוהבים חלילה, אלא בשביל האינטרס הצר שלו: למלאך המוות, כך מתברר, נמאס להיות פקיד אפרפר בחברה קדישא הבינלאומית, ודנגור עושה תפקיד נהדר וממורמר כפקיד שנחוש לבלום את המוות בעולם (באמצעות המדען שיקבל ממנו הצעה שאי אפשר לסרב לה) ולצאת בעצמו לחופשי.

משהו אחר לגמרי

מאחורי "הסוף" עומדים ארבעה יוצרים: מעין אבן, גיא וינטרוב, אלעד טל ותומר רבינוביץ'. הם כתבו, הלחינו ופרט לאבן שביים, גם פעילים על הבמה. רבינוביץ' מוביל את ההרכב שמנגן לייב. וינטרוב וטל תופסים את פוזיציית "המספר", האחראים לקטעי הקישור שבין התמונות. פעם אחר פעם הזרקור מופנה אליהם והם מנהלים מין פינג-פונג שנון/שחוק על מה ראינו. הדינמיקה ביניהם היא שטל הוא הסטלן החביב שלא עוקב, בזמן שווינטרוב הוא המבוגר האחראי שלחוץ לאללה. ומעבר לכך שזה קוטע את המומנטום שהנאמברים הקצביים מנסים לבנות, ושזה מעייף וגובה דקות יקרות של קשב מן הקהל - זה גם מדגים לא רע את מה שחסר היה להצגה הזאת בשביל לעלות מדרגה: מנהל אמנותי. מבוגר אחראי על מלא, שיגיד ליוצרים המוכשרים והנחושים להגניב לנו את הצורה, גם מה לא נכנס. מישהו שיצמצם, יהדק ויחתוך החוצה לא מעט דקות מההצגה הזאת, שנמשכת קרוב לשעתיים. גם שעה ועשרים של "בוריטו" זה ממש בסדר.

"הסוף" בתיאטרון צוותא. רגעים של הברקות (צילום: יוסי צבקר)
אלתרמן, דנגור וריגר. "הסוף" בתיאטרון צוותא | צילום: יוסי צבקר

מי שהיא לא בוריטו אלא גורמה, שאם צריך לזקק את הסיבה שלמרות החריקות, כדאי לראות את ההצגה הזאת, היא ג'וי ריגר. יצא לי לראות אותה על הבמה, דרמטית, גם על המסך מן הסתם, אבל פה, ב"הסוף", היא מביאה משהו אחר לגמרי. הנאמבר שלה ככוכבת ריאליטי מוטרפת הוא רגע השיא של ההצגה, ויחד עם יכולת שירה מעולה, היא מראה עד כמה עוד רחב המנעד שלה כשחקנית. זה כיף גדול, ואם צריך הסבר, למה שחקנית בשיא שלה (שבין היתר קיבלה כעת לגלם את נינה ב"שחף" של צ'כוב שעולה בגשר) הולכת לעשות גם הצגת שוליים, הנה הסיבה. זו בדיוק הזירה להתנסות.

מי שעוד מביאים רגעים יפים אל הבמה הם הצמד המסייע הראל ליסמן ורפאל עבאס. זו לא הפעם הראשונה שהם יחד על הבמה (שיחקו בגרסת סמינר הקיבוצים ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שאומצה בקאמרי), ואין ספק שכישרון שרק צריך זמן במה להשתפשף עליו יש כאן בשפע. מרב צברי ואביב הורוביץ' (שגם על הכוריאוגרפיה) משלימות היטב את הקבוצה.

ועוד מילה לסיום, גם ללא קורונה ופוסט קורונה, הפקה של הצגה כזאת בזירה העצמאית היא נס לא קטן בכלל, ומגיעה רוח גבית לכל המעורבים. אז קחו אותה בכיף, רק עשו טובה, שימו את הקאלט בצד. 


 

"הסוף" מאת מעין אבן וגיא וינטרוב, צוותא ת"א. המועדים הקרובים: 26.10, 27-28.11